הקדמה
גופים שלי, לפניכןם ריאיון שנערך בקיץ 2011, עם מישהו שאני מאד אוהבת.
הריאיון כולל טריגרים מסוגים שונים:
- תיאור של אלימות כלפי פלסטיני במחסום
- תיאור של מין לא בהסכמה בין ילדים ונערים
- ביטויים אוריינטליסטים כלפי מזרחים וערבים
- סטריאוטיפים מגדריים
- כמו כן תיאור של דיספוריה מגדרית, שאמנם אינו בעיתי כשלעצמו אבל יתכן שלאנשים/ות המתמודדות/ים עם דיספוריה מגדרית כעת או בעבר, יהיה קשה לקרוא
תודה לשירי אייזנר על הנגשת מודל אזהרת הטריגר
השיחה הוקלטה בהסכמת וברצון שנינו, וכך גם עיבודה לטקסט כתוב ופרסומה כאן. כמעט ולא נקטתי אמצעים להעברה של השפה משפת דיבור לשפה מתאימה יותר לכתב, כי שטף הדיבור המהפנט הוא חלק ממה שהקסים אותי בשיחה המקורית, ומעביר לדעתי, באופן הנכון את התחושה שהדיבור יצר.
האדם היקר שמדבר נשאר בעילום שם ובעקבות זה שיניתי שמות ופרטי זיהוי אחרים המופיעים בטקסט, רק באופן המינימלי הדרוש לטשטוש הזיהוי. בתגובותיכןם לפוסט, אנא הימנעו מלחשוף מידע על זהות המדבר או דמויות אחרות המוזכרות בטקסט. מטעמי זהירות התגובות לפוסט זה יעברו אישור לפני פרסומן, שלא כמו בפוסטים אחרים בבלוג. אז סליחה על הזמן שתאלצו לחכות עד שאאשר את תגובתכןם.
ריאיון עם ילדה-דוב
גן סגור
תמיד הרגשתי אחר ולא חלק מקולקטיב, למרות שתמיד רציתי. כבר בגן הילדים אני זוכר שלא הייתי חלק מהדבר הזה. הייתי ילד ש… לא הרגשתי שאני איתם, עם הילדים, ממש כששיחקתי איתם או שהם לא ממש איתי. מגיל 5 אני זוכר את עצמי לבד בארגז החול, עם המגע החם של החול והריח של הקקה של החתולים. היתה לנו גינת ירק, הייתי מחפש שבלולים וחלזונות על החסות, חש את הרטיבות של האדמה והחסה, עולם עשיר וצבעוני אבל אלה פעולות שעושים לבד. בודק פרחים שנפתחו… שאר הילדים שיחקו ביחד, משחקים משותפים. אני זוכר את הגן בתור מקום עצוב ולא בתור מקום טוב. השיר "לא נעים לראות ג-גן סגור" תמיד דיבר אלי בעצבות שלו אבל הרבה שנים לא הבנתי שעצוב כי הגן סגור וכשהוא פתוח זה אמור להיות כיף. כי בשבילי הגן היה עצוב. כי הרגשתי די לבד, לא הצלחתי להתחבר לאף ילד, באמת חיבור אמיתי כזה של תחושת ביטחון, שאתה יודע שאתה יכול להתקשר לחבר הזה ואתה תיתמך על ידו. חוסר אונים כזה, אתה בא, שמים אותך בתוך המקום הזה, לוקחים אותך מתוך המקום הזה…
