מילולינות 4 – פוסט אורחת: מותר

כי מותר (פורנו פירות שבדי בת"א)

כי מותר (פסטיבל פירות סקסי שבדי בת"א)

והפעם בפינת המילולינות קבלו אורחת אהובה (שכבר פרסמה בבלוג הזה): מורן -המשובחת- לבנת!

תודה ליוסי המחרז המופלא (ולגילי) על מרחב המילולינות שמאפשר לשחק במחשבות ובמילים בחוסר דיוק מלהטט עד כדי דיוק ודקויות מרובים. זה נהדר.

במרחב שמצפה להגדרות, אני לא תמיד מוצאת, או תמיד לא מוצאת, את הכותרת או המונח הנכון לסוגי קשרים, רומנים ורגעים אינטימיים מתמשכים. קשר פתוח? רומן? פוליאמוריה? סטוצים רציפים עם כוונות? קשר אי-זוגי? כל מילה מגדירה מדי או מגדירה פחות מדי ואף פעם לא מסבירה את מה שאני רוצה, או שמחייבת אותי להיות זו שמסבירה.

ואז, בערב על גבעה, נילי – מעצבת מוכשרת (גם של מילים ומשחקים) – ואני המצאנו, כמעט בטעות, מונח.

קשר מותר.

לא קשר בפירוש ההדוק או החונק, שמחזיק קשור, ושלא מאפשר לזוז/ללכת/לרקוד/לחשוק/לשחק.
לא קשר של פלונטר או סיבוך.
אלא
קשר מותר.
קשר מותר, עם דו המשמעות. משוחרר, ומרשה.

ואם ברבות – מותרות – אז בכלל רב ומותר משמעויות.

כי פוליאמוריה זו טעות איומה! :)

כי פוליאמוריה זו טעות איומה! :)

יניב וגל עושים פונדקאות

שיח גאווה

שיח גאווה

דברים שאמרתי ברב-שיח שנערך ב"אשה לאשה" חיפה (חיפא), עם חדוה אייל, עדי מורנו ואיתן שכטמן, היוזם של "פונדקאות אחראית" אתר אינטרנט לאנשים שמעוניינים להיכנס לתהליך פונדקאות, המציג את הדילמות המוסריות בנושא, ללא נקיטת עמדה. הרב-שיח היה סביב האתר, תכניו, סיכוייו להשפיע וכו'.

הקטע הראשון הוא בהשראת ג'וס וידון ונאומו "מדוע אתה כותב דמויות נשיות חזקות" (אם לא ראיתןם עדיין – כדאי, בערך מהדקה ה 3:40). הקטע השני סתם יצא לי ככה מהמקלדת.

בפאנל אני ייצגתי את הומואים נגד פונדקאות מסחרית, ואם עוד לא יצא לכןם לבקר שם או להפנות לשם חברים שלא מבינים מה הבעיה בפונדקאות מסחרית – אז למה אתןם מחכותים?

להמשיך לקרוא

ועוד דגל אחד

על-פי נתוני השב"כ (כן כן) ישראל מוציאה 18.6% מתקציבה על צרכים צבאיים, בעוד החמאס מוציא כ 13.8% מתקציבו לצרכים צבאיים. אז הייתי חייבת לעשות עוד דגל אחד.

בינתיים דגל ישראל מהפוסט הקודם תורגם גם לקטלאנית ולספרדית (ולאנגלית, אם לא ראיתןם) – שיהיה נוח לגויים. ושוב תודה לאיקרו דוריה, שהיווה השראה.

את הנתונים לדגל החמאס קראתי כאן.

החמאס מוציא 13.8% מתקציבו על צרכים צבאיים. ישראל מוציאה 18.6% מתקציבה על צרכים צבאיים. אז מי דואג יותר לאזרחיםות?

החמאס מוציא 13.8% מתקציבו על צרכים צבאיים. ישראל מוציאה 18.6% מתקציבה על צרכים צבאיים. אז מי דואג יותר לאזרחיםות?

שני דגלים

בהשראת האמן איקרו דוריה ועבודותיו עם דגלים, שיחקתי קצת עם GIMP ועם דגל ישראל ודגל גאווה.
את מה שיצא, אם מוצא-חן בעינכןם, מותר להפיץ ללא זכויות יוצריםות וללא יחוס או קרדיט. אם תרצו לציין קרדיט (מותר) אל תשכחו לציין גם את איקרו דוריה, כי זה ממש רעיון שלו.
הנתונים המופיעים על דגל ישראל לקוחים מעמוד זה ב"שיחה מקומית".
לחצו על הדגלים להגדלה.
לדגל ישראל יש גם גרסה באנגלית.

דגל ישראל ועליו מקרא המראה את הצבע הכחול כהרוגים שהם לוחמים (כ 23 אחוזים) והלבן כהרוגים שאינם מעורבים בלחימה (כ 77 אחוזים). רבע מכל ההרוגים הם ילדים.

המשפט "אבל אנחנו בדיוק כמוכם..." מופרע על-ידי דגל גאווה ובו בכל צבע של הדגל כיתוב אחר: הורגים פלסטינים (בדיוק כמוכם), שונאים פליטים (בדיוק כמוכם), מנצלים נשים, מרחמים על נכים, מפלים מזרחים ולועגים לשמנים - בדיוק כמוכם.

למה קוויריסטאן?

queeristan_header

פורום דו-קיום בנגב וקבוצת הקריאה הקווירית באוניברסיטת בן-גוריון יקיימו בסוף החודש את ה"קוויריסטאן" – פסטיבל סרטים מזרחיים-להט"ביים (להט"ב = לסביות, הומואים, ביסקסואליות/ים וטרנסג'נדרים/ות). החלטנו ליזום את הפסטיבל כתגובה למדיניות "עלה התאנה הוורוד" (פינקוושינג): ניצול הישגי הקהילה הלטה”בית לחיזוק הגזענות, האפרטהייד והצדקת הכיבוש.

למרות ההומופוביה הממוסדת במדינת ישראל, הצליחו הקבוצות הלהט"ביות בה להגיע להישגים חוקיים וחברתיים מסויימים: ביטול החוק נגד משכב זכר ב 1988, נראות גוברת בתקשורת וברחוב, איסור אפלייה על בסיס נטייה מינית או זהות מגדרית, תקציבים לתרבות ולארגונים קהילתיים ועוד. הישגים אלו ואחרים היו תוצאה של מאבק ארוך ומתיש מול המדינה, שמעולם לא התנדבה להעניק הגנה או תקציבים לקבוצות לא-הגמוניות ובכלל זה ללהט"ב.

להמשיך לקרוא

הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו | פוסט אורחת מאת דר גוטמן

Originally posted on שחור-סגול:

albi

קרדיט: נינו הרמן

לפני כמעט שבוע נעצרתי באלבי יחד עם אורלי חן.

בסביבות 1 בלילה, כשהמקום כבר היה סגור, נכנס פקח וביקש ממני להזדהות לצורך מתן דו"ח למקום (עד עכשיו לא ברור על מה). לא הזדהיתי, כי אני לא בעלת המקום. אחרי שעה בערך של אלימות משטרתית, אני ואורלי הובלנו באזיקים לתחנת המשטרה. את רב הלילה בילינו בלחכות. לחכות לשוטר שיסיים לכתוב דו"ח אירוע, לחכות לניידת שתיקח אותנו למחוז ת"א, לחכות לשוטרת שתלווה אותנו לשירותים (במידה והייתה שוטרת בתחנה בכלל), לחכות לקצין, לחכות למז"פ, לחכות לחוקר. בבוקר שלמחרת שוחררנו, ושמחנו למצוא חברות וחברים שחיכו לנו בחוץ, יחד עם עורך דין. כשהדלקתי סוף סוף את הפלאפון אחרי הלילה הארור הזה, קיבלתי מיליון הודעות של הזדהות ואינסוף טלפונים, שהמשיכו להמון המון סולידריות בפייסבוק. הרבה פעמים שאלו אותי איך אפשר לעזור. האמת היא שהשאלה עצמה עזרה. לדעת שכל אחת ואחד מכם עומדת מאחורי ורוצה לתמוך, אחרי לילה שהסביר לי על בשרי ממש עד…

לצפות במקור 390 מילים נוספות

פדופיליה כפויה?

בהמשך ישמשו אותי המילים הבאות במשמעויות שלהלן:

  • פדופילה – תשוקה מינית המופנית כלפי ילדותים. תשוקה, ולא פעולה.
  • פדופיליה חברתית – חברה שעסוקה בסקסואליזציה של ילדיםות באמצעות ערכים, דימויים וכו'
  • תקיפה מינית פדופילית – כל מגע מיני של בוגר/ת עם ילד/ה.
  • ילד/ה – אני לא מציעה הגדרה חותכת מבחינה גילאית, כי מה שמענין אותי פה הוא לא הגדרות חוקיות אלא ערכים חברתיים. להיות ילד/ה קשור לרמת עצמאות ועוצמה, ליכולת להיות מודעת למה את רוצה (ומה לא) ולהביע את זה ועוד. נסיבות שונות משפיעות על ההגדרה כך שמישהו יכולה להיות ילד בסביבה חברתית כלשהי (למשל מול המדריךה בצופים) אבל שעתיים אחר כך בנסיבות אחרות כבר לא (למשל מול האח הקטןה). ילדות היא קטיגוריה חברתית, וככזו להיות "ילדה" זה בדיוק כמו להיות "הומו" – זה משא ומתן עם הסביבה. אם הסביבה מגדירה אותך כילדה ומוענקות לך פריבילגיות של ילדה ומוטל עליך דיכוי שמופעל כלפי ילדות – אתה ילדה (אלא אם כן את מתנגדת ואז נראה מה קורה). הכי חשוב – ילד היא כל מי שפערי העוצמה בינו לבין מבוגריםות גורמים לכך, שהיא לא יכול להביע הסכמה/אי-הסכמה באופן יעיל ולפעמים אפילו גורמים לכך, שהיא לא יודע בעצמו אם היא מסכיםה או לא.

כוחות חברתיים חזקים רוצים להכחיש את הפדופיליה ועדיין לקיים אותה, אז הפדופיליה החברתית מותמרת לתוך גופים סוטים הנקראים פדופילים. הפדופילים מדומיינים כך שאפשר להרחיקם מהחברה, או לתקן אותם באמצעים כימיים או פסיכולוגיים. כך אפשר להכחיש את הפדופיליה החברתית ולקיים אותה רק ברמה האינדיבידואלית. לכן יש פדופילים בחברה. הבעיה היא שתשומת הלב לא מופנית לנסיבות החברתיות שיצרו את הפדופילים, אלא אליהם כסובייקטים פסיכולוגיים סוטים.

הקשר בין פדופיליה לתקיפה מינית של ילדות/ים ולאונס ילדים/ות הוא בדיוק כמו הקשר בין תשוקה מינית הטרוסקסואלית של גברים ואונס של נשים על-ידי גברים: הטרוסקסואליות מייצרת גברים ונשים. נשים מכוננות כחלשות יותר, ואחד הכלים לכונן את החולשה הזו הוא אונס. לפיכך חלק מהגברים תמיד יאנסו נשים תחת ההטרוסקסואליות, כי כך ההטרוסקסואליות יצרה גברים ונשים וכך היא משעתקת את עצמה.

המקבילה הפדופילית: פדופיליה חברתית מייצרת פדופילים ומכוננת ילדות/ים כאובייקטים מיניים חלשים. אחד הכלים לכונן את חולשתם המינית הוא אונס. לפיכך חלק מהפדופילים תמיד יאנסו ילדיםות בחברה שהיא פדופילית. הפתרון הרדיקלי, בשני המקרים, הוא להרוס את הפרדיגמה החברתית (ההטרוסקסואליות והפדופיליה החברתית). הפתרון הזמני הוא חוקים נגד אונס, העלאת מודעות, קווי תמיכה לנפגעותים, ועוד. האמצעים האלה יהיו יעילים במידה מסוימת, ואולי יורידו את מספר מקרי התקיפה המינית, אבל לא יפתרו את הבעיה לחלוטין.

בהקשר האקטואלי, מואשם "בכיר בקהילה" בתקיפה מינית של נער או ילד. התקיפה המינית, שיתכן שהיא פדופילית,  משמשת כעילה פסיכולוגית להטמעת ההומופוביה בסובייקט הומופובי נוקם. יש המון בעיות במהלך הזה, הנה שתיים מהן:

  • הפדופיליה שוב מוכחשת כתופעה חברתית והופכת לבעיה של אינדיבידואלים מסוימים ולאיך הקהילה אמורה להתמודד אתם, ואין שום דיבור על איך הקהילה משנה את הערכים שלה (צעיר=סקסי, כח=סקסי וכו'). כמובן שאני לא מציע לזנוח את ההתמודדות עם האינדיבידואל התוקף, אבל לא במקום השינוי הפוליטי.
  • ההומופוביה עוברת אותו תהליך: במקום שהחברה הסטרייטית תתמודד עם ערכיה ההומופבים היא מטמינה את ההומופוביה בגופם של אינדיבידואלים מסוימים והשאלה הופכת להיות איך מתמודדיםות אתם. גם כאן, כמובן שיש צורך להתמודד עם התוקף עצמו, אבל לא במקום השינוי הפוליטי.

שני המהלכים האלה זהים בצורתם והתוצאה שלהם היא דה-פוליטיזציה של הבעיה. אם הבעיה היא לא החברה וערכיה, דימוייה וכו', אלא אינדיבידואלים מסויימים בתוכה, אז הפיתרון הוא תיקון אותם אינדיבידואלים באמצעי ענישה, פסיכולוגיה, כירורגיה, כימיה ועוד – רק לא שינוי פוליטי רדיקלי, שמחויב להפסקת הפדופיליה החברתית כמו גם ההטרוסקסואליות הכפויה.