אבא שלי - סבא מיקי - עם הנכד כפיר

"בדרך לאילת התלבטתי אם להסיר את הלק. בנסיעות קודמות לאילת התלבטתי בכך הרבה פעמים, בגלל אבא שלי. הרגשתי שקשה לו עם זה ושזה מביך אותו. ברשותכןם אומר לו כמה דברים לפני הקדיש:

היית לי אבא נהדר. לקחת אותי בחורף הירושלמי ליער לקטוף פטריות אחרי הגשם. בקיץ העפנו עפיפון. סיפרת לי סיפורים מהתנ"ך, הכרת לי את הים ואת בית המלאכה שלך. חיבקת אותי בנדיבות ונטעת בי ביטחון. ואז מתת. לא לפני חודש. איבדתי אותך לראשונה כשהיתי בן שלוש-עשרה וחצי.

מצאת מכתב בחדר שלי, והבנת שאני הומו. קרע נפער ביננו. החינוך שקיבלת והכלים שהיו בידך לא הכינו אותך למצב הזה, ולא הבנת שהיתי צריך אותך אז כאבא, יותר מאי פעם. התרחקת.

התגעגעתי אליך ורציתי להיות ילד טוב, שתהיה גאה בי. ואז החלו הגירושין מאמא. הרצון שלי לפיס אותך התחלף בכעס. כעס על הגירושין, על שהתרחקת ממני, ועל מה שעשית לאמא.

בעשר השנים הבאות הינו מרוחקים. הדברים שהיתי הכי גאה בהם גרמו לך את המבוכה הקשה ביותר. השתתפתי בשינוים היסטורים ביחס החברה ללסביות, טרנסים, ביסקסואליות והומואים, והיתי שמח וגאה על כך, ואתה לא יכולת להיות גאה באומץ שלי, בכנות שלי, במחויבות שלי. התבישת בי.

כשהתאהבתי בפעם הראשונה – לא היית שם כדי להדריך אותי. כשהעמדתי פנים שאני סטרייט – לא היית שם כדי לחזק אותי, שלא אשנא את עצמי. כשצחקו עלי בבית הספר "הומו" – לא יכולתי לספר לך.

אבל בנינו גשרים מעל הקרע. השתדלת מאד להשתנות, ובעזרתה של עידית ושל אחי ואחיותי – הצלחת. כעשר שנים אחרי שמתת, שבת לחיים, לחיים שלי. שאלת אותי על אהבה, הכרת את אהובי וקיבלת אותם לביתך. גם אני השתדלתי לסלוח לך על השנים הקשות ועל הגירושין מאמא. גם מהצד שלי בניתי גשר, והצלחנו. נפגשנו באמצע.

היום אתה מת שוב, והפעם לא תחזור אלי יותר.

רציתי שתשמח בי כמו שאני, בלי תואר אקדמי, בלי אשה וילדים, מוזר כפי שאני. רציתי שהטבעונות שלי תשמח אותך, שהאהובים שלי ישמחו אותך, שהפעילות הפוליטית שלי תשמח אותך – פשוט כי אלה הדברים שמשמחים אותי. זה כבר לא יקרה.

בבית החולים ביקשת ממני שאספר לך על אחד מאהובי. סיפרתי קצת לפני שהתעיפת ונרדמת. השיחה הקצרה הזו תישאר בלבי, כסימן להתקרבות שלנו. זה הרבה מאד. עשית בשבילי את הדבר הקשה ביותר – שינית את עצמך.

העפיפון שהעפנו כשהיתי ילד בירושלים ניתק לפני חודש מהחוט שלו ונעלם בשמיים. אני אוהב אותך, אבא שלי, וסולח ומתגעגע וזוכר אותך באהבה."

בגלל כל אלה, אנחנו כהומואים קוראים לשקול מחדש את עצם חוקיותה של הפונדקאות בישראל ואת התנאים בהם יש לאפשר אותה, כשמרכז הכובד הוא על זכויות הנשים הפונדקאיות ותורמות הביציות.

איננו רוצים להצטרף כשוים להסדר בו נשים אינן שוות.

לפיכך אנו מתנגדים למאבק הציבורי הנוכחי למען גישה שיויונית לפונדקאות להומואים, מאבק שמנהיגיו לא לוקחים בחשבון את הניצול המגדרי והמעמדי הנובע מפונדקאות.

• קבוצה בפייסבוק
• ריאיון בו השתתפתי יחד עם תומך בפונדקאות בתכנית בוקר של ערוץ 2
• כמה עובדות על פונדקאות שפרסמתי בדיאספורה*
• כתבה מבולבלת קצת במאקו על הנושא

תתפלאו לדעת שאני כן חשה קנאה. אני התפלאתי לדעת. קנאה נחתה עלי במפתיע ושרפה לי בלב והפכה לי את הקיבה וגרמה לי לרצות ללכת משם מיד. אבל נשארתי קצת כדי לחוש אותה, להכיר אותה, לראות איפה היא מופיעה בגוף ואיך. קשה לי עם קנאה, אבל אני בוחר לא להפוך אותה לדרישה לבלעדיות מהחברים שלי.

היו תקופות בהן לא חשתי קנאה כלל. גם בתקופות הללו אהבתי בעוצמה. אהבות גדולות, מרחיבות לב, מרגשות. בלי קנאה. אז אני מניחה שאפשר עם ואפשר בלי.

"אתה סתם רוצה להתפרפר"

אכן מאד כיף לי להתפרפר, לפלרטט, לעשות סקס, להתידד ולהתיזז עם מי שבא לי. זה בהחלט חלק מחיי ואני שמחה על כך. עם זאת, הקשרים שאני יוצר הם כנים, ויש בהם מחויבות. המחויבות נובעת מהקירבה ומהשותפות ומהאהבה. אני לא אנטוש מערכת יחסים אוהבת בקלות דעת, בלי לנסות לתקן, לשוחח, לשתף. יש לי מחויבות לשתף, ויש לי מחויבות לרצינות והשקעה במערכות היחסים שלי. זה קורה גם בקשרים קצרים, או לא רצופים. וגם בסטוצים יש כבוד הדדי.

"אבל יש מערכת יחסים אחת שהיא יותר חשובה, לא?"

כן ולא. כל מערכת יחסים היא מיוחדת ויש לה את החשיבות שלה בלי קשר לאחרות. המקום של א/נשים בחיים שלי הוא תמיד רק שלהןם, ובהיבט הזה מערכות היחסים שלי לא ניתנות להשואה זו לזו בציר של חשיבות.

אפשר בכל זאת לנסות ולמדוד התרגשות (בהצלחה עם זה, אני התיאשתי), השקעת זמן, השקעת מחשבה, תכיפות תקשורת ועוד דברים. כל המדדים האלה חלקיים ובעיתיים ואולי צירוף שלהם עשוי לשקף לעיתים כמה מקום יש למישהו/י בחיים שלי.

צריך לזכור שהמקום שמישהי תופס בחיים שלי גם מישתנה מדי פעם.

"פוליאמוריה? זה קשור רק לסקס, נכון?"

אין דבר כזה "רק סקס". טוב, כמעט. לפעמים יש. אבל לרוב אם עושים סקס באופן קבוע זה מלווה ברגשות והיקשרות. אז פוליאמוריה בהחלט לא קשורה רק לסקס, למרות שהיא מאד קשורה גם לסקס. וסוזן וגה צודקת כשהיא שרה:

If you lie on the ground in somebody's arms, you'll probably swallow some of their history

קירבה נוטה להיות, ובכן… קירבה.

"האם פוליאמוריה היא בחירה או זהות?"

בשבילי זו בחירה. אני פוליאמורית למרות שלפעמים היתי רוצה להיות מונוגמי. אני פוליאמורית למרות שזה יותר מסובך לי לפעמים. אני פוליאמורי למרות שאני חשה קנאה לפעמים. אני בוחר בפוליאמוריה כדרך חיים, לא כזהות (אני חשדןית כלפי זהויות).

"אז איך מגדירים את היחסים?"

לא מגדירות. זה חלק מהיופי. עם כל אחתד יש לי הזדמנות להמציא מחדש, במקום להשתמש בתבניות מוכרות. אנחנו לא "זוג" ולא "חבר/ה וחבר/ה". את המלה חBר המצאתי לצורך הענין, ואפשר להשתמש בה כדי לתאר חלק ממערכות היחסים שלי. אחרות צריכות מילים אחרות. אחד הדברים שאני הכי אוהבת בפוליאמוריה הוא שהשטח עדיין לא ממוסד וממופה ועדיין אין הגדרות. זה מחיב אותי ליצור עם כל אחתד את ההרגלים והציפיות מחדש, באופן שמתאים לה/ו ולי.

"סנוב! אתה חושב שאת יותר טובה ממונוגמים?"

במובן מסוים כן. זו בחירה שהיא אישית-פוליטית. בחירה להתמודד עם חוסר ביטחון וקנאה בדרך חדשה, שלא הופכת את הרגשות האלה לחוקים מגבילים.

ובמובן אחר לא. א/נשים במונוגמיה שיודעות מה הן רוצות מעצמןם ומהשותףה שלהןם, פשוט ממלאות צרכים אחרים שיש להןם. בעולם מגוון יש מקום גם למונוגמיה וגם לפוליאמוריה.

"האם יש דיכוי נגד פוליאמוריות/ים?"

כן. מדי פעם מערכות היחסים שלי נתפסות על-ידי הסביבה כלא רציניות, או לא מחיבות מספיק. יש מקומות שבהם אני אפילו בארון, לא מגלה עד כמה אני פוליאמורי. בטפסים אפשר תמיד לרשום רק שותףה אחתד. להופיע עם כמה א/נשים לאירוע שהוזמנתי אליו עם "בן/בת-זוגך" יחשב לחוסר נימוס. ויש גם קשיים שלא נובעים ישירות מדיכוי אלא מכך שיש מעט פוליאמורים/ות בסביבה שלי. אני פוגשת בעיקר מונוגמיות/ים, ולפעמים מתאהב בהןם. ולפעמים מתפתחת אהבה גדולה ביננו. ולפעמים הן מוצאים בן-זוג שרוצה מונוגמיה, כמוהןם, ואז נמעך הלב…

"אז למה להיות פוליאמורי/ת?"

כי הכנות שהכרחית כדי לחיות כפוליאמורי מלמדת שיעורים כה חשובים, כי לותר על אהבה בגלל אהבה אחרת זה כואב ולא הכרחי, כי לנסות לבנות אמון וביטחון (עצמי, ובשותףה) ללא התמיכה של חוקים ותבניות זה מרגש, כי ליצור מערכת יחסים יחודית ולא מוגדרת עם כל שותףה מחדש זה כה מספק, כי יש הרבה סקס, כי יש הרבה אהבה.

promo "my girls" _ 2011 from GAL VOLINEZ on Vimeo.

מי שלא רואה את הוידאו שת/ילחץ על הקישור הזה.

חיבקתי אותך מאחור, חופנת את שדיך, אוכל לך את האוזן. הזין שלי התחכך בטוסיק שלך בתנועות קדימה ואחורה, מבחוץ. גנחת בעונג ונצמדת אלי בפיתול. מרחת את הזין שלי בלוב, ואז גם את החור של התחת שלך. המשכתי להתחכך מבחוץ. אמרת "תיכנס". קמתי להביא קונדום. אמרת "לא צריך, בלי". הבטתי בך במבט שואל. הסברת ששנינו נבדקנו לא מזמן ואנחנו שליליים, אז נראה לך שזה בסדר. זה כל כך כיף בלי. אוף, למה זה כל כך כיף בלי?

אז עזרתי לך לעטוף אותי. לאט לאט זזת אחורה, בולע את הזין הערום שלי. עור נגע בעור ללא שום מחיצה. היתה התרגשות מלעשות מעשה אסור, מלקחת סיכון משותף, ומהמחשבה שמה שקורה עכשיו הוא רק ביני ובינך. אבל המחשבה הזו היא רק ניחוש. לא שאלתי אותך אם אתה עושה את זה בלי קונדום גם עם אחרים. ולא שאלת אותי. הרגשתי מצוין.

התחלת לזוז בתנועות יותר קצובות, ואני עניתי לך בתנועות משלי, מעביר את היד החופשית שלי מהשד שלך לזין שלך ומביאה לך ביד תוך כדי שאתה עוטף אותי. חילצתי את היד השניה שנמעכה מתחת לגופי וחיבקתי אותך, מצמיד את האוזן שלך לאף-פה שלי, מביטה בעיקול על פניך, קורא את סימני העונג, מודאת שאתה פה, איתי, רוצה במה שקורה. רצית.

היה מדהים לחוש את פנים גופך עם הזין שלי בלי קונדום. כשהתחלת לגנוח בקול רם ממש חשבתי שאתה מתקרב לאורגזמה, אז נזכרתי שגם אני עשויה אולי לשפוך, וטרם דיברנו על זה. שאלתי מתנשףת, איפה היית רוצה שאגמור. אמרת שביפנים. זו היתה הצעה שהיה קשה לסרב לה – כל כך טוב ביפנים, בלי קונדום… מה עושה את זה כל כך טוב?

האורגזמה שלך היתה מהממת. התחת שלך התכוץ לי על הזין, הנשימה שלך לא היתה סדירה. הבטן שלך, שמשגעת אותי מתשוקה, התכסתה גלים, וכפות הרגליים שלך נמתחו. הקולות שהפקת בטוח הפריעו לשכנים. זה היה סקסי כל כך. עצמת עיניים בהבעה ששילבה מאמץ, ריכוז ועונג. הבטתי מוקסםת. תוך כדי כך דחפת את הזין שלי החוצה. השפכתי ביד כשאתה מנשק אותי ברוך ומביט עמוק לתוך עיני.

אני לא מתחרט. אחרי כן עוד עשינו את זה הרבה פעמים בלי קונדום, ועוד נמשיך לעשות. יצרנו הרגל. יש לי חשש, כנראה לא מבוסס, שלשאול עכשיו אם תרצה קונדום ישמע מוזר, ואולי אפילו יתפרש כנסיגה באינטימיות.

תוך כדי הסקס חשבתי לעצמי אם גם אני רוצה אותך בתוכי בלי קונדום, ואם זה צריך להיות הדדי. קשה לומר שממש חשבתי על הענין, כי זה היה תוך כדי סקס מענג מאד. הנחתי שאם אתה ויתרת על קונדום, מן הראוי שאותר גם אני, כשארצה לעטוף אותך. מאז אנחנו לא משתמשים בקונדומים. לפעמים אני עוטףת אותך ולפעמים אתה אותי. שנינו משפיכים מדי פעם אחד בתוך השני. אני נהנית מזה מאד. אני לא רוצה לחזור לקונדומים. זה כל כך כיף בלי.

אז למה בעצם זה כל כך כיף בלי?

בגלל שאסור: לסמן את הסקס ללא קונדום כאסור מוחלט, כטאבו, משחק ישר לידיים של הקלישאה: מה שאסור יותר כיף לעשות. במיוחד בסקס.

בגלל שמסוכן: מידות שונות של סכנה הן מדליקות. אצל חלק מהאנשים להסתכן רק קצת זה סקסי, חלק רוצים להסתכן הרבה.

בגלל השיתוף: הסיכון והמעבר על איסור נעשים במשותף. הסקס הלא מוגן מגביר ומאשש כך את תחושת הברית, האמון ההדדי, והרומנטיות.

בגלל ההרגל: כשמותרים על קונדום, לפעמים אפילו רק פעם אחת, יוצרים הרגל. שינוי ההרגל וחזרה לקונדומים עלול להתפרש כנסיגה באינטימיות, או סתם כצעד שדורש סיבה טובה.

בגלל התחושה הפיזית: אז זהו, שלא. פעם חשבתי שזו הסיבה העיקרית, אבל ברור לי היום שהגוף שלי הוא הביטוי של הרגלי החיים שלי ושל היחסים שלי עם העולם. בתור טבעונית פיתחתי טעמים שלא היו לי קודם. דברים שהיום אני נהנה ממש לאכול, לא היו כאלה טעימים בעבר. גם התשוקה שלי לדובים לא תמיד היתה שם והנה, היום, שיפוליה של כרס שלא מצליחה להתחבא בחולצה זה אחד המראות שהכי מעמידים לי את הזין. הגוף שלי מפרש, מתחדש, משתנה. ברור לי שאני יכולה להינות פיזית מסקס אנאלי עם קונדום, בדיוק כמו בלי. גם בתור עוטף וגם בתור נעטפת. אבל המרכיבים שמניתי קודם (איסור, סיכון, שיתוף והרגל) – הם מרכיבים גופניים, וכך הם משפיעים על התחושה הפיזית. זה הלקח החשוב ביותר מכל הסיפור בשבילי: הנסיבות, היחסים, ההקשר – הם שותפים בתחושה הפיזית. כי אין דבר כזה תחושה פיזית ונסיבות חברתיות-נפשיות בנפרד, הגוף שלי מחבר הכל.

לפני זמן מה כמעט ויתרתי על קונדום עם מישהו אחר. הנה עוד תופעה: כשגבול כלשהו מסומן כמוחלט ואז נפרץ… אם אני כבר "עברין" אז מה ההבדל בין לעשות את זה עם אחד או עם שניים? אני מוצאת את עצמי משתהה מעט עם אחרים, מחכה שגם הם יזמינו אותי להיכנס בלי. מדרון חלקלק. חלקיק שנייה בלתי נראה ואקראי במידה מבהילה גרם לי להתעשת ברגע האחרון.

מחשבות שהיו לי על התמודדות עם הבעיות שהעליתי פה:

הגדלת התחום האפור: אני לא רואה ביחסים לא מוגנים סוף העולם ומות בטוח. מה גם שאיידס הוא כבר לא מות. אני רוצה לחשוב גם באפור ולא רק בשחור ולבן. לחשוב על רמת הסיכון של כל מעשה. למצוץ בלי קונדום? לא מסוכן. מין אנאלי בלי קונדום? מסוכן. ואם אני כבר מוצא את עצמי שם, לזכור ששפיכה ביפנים מגדילה את הסיכון אפילו עוד. ומין לא מוגן עם אדם אחד מסוכן פחות ממין לא מוגן עם שני אנשים, ומין לא מוגן עם אותו אדם פעמיים, מסוכן כפליים ממין לא מוגן פעם אחת.

ההיגיון בהגדלת התחום האפור הוא חתירה תחת האיסור (אסור = סקסי). כך גם יותר סביר שאחשוב על הסיכונים בכל מעשה ומעשה. אני אקח סיכונים מדי פעם, ואני זקוק לכלים כדי להעריך את הסיכונים ולהפחית אותם. התחום האפור עוזר להימנע מתיוג כ"עברין" וכך מונע התדרדרות במדרון החלקלק. לטוח הארוך פירושה של גישה זו בשבילי הוא פחות סיכון.

תקשורת כנה: אני רוצה לשכלל את כישורי השיחה שלי עם שותפים למין. חיוני שיהיו לי תסריטי שיחה בראש, שבהם המילים "אתה חשוב לי, אני רוצה לשמור עליך" הן מדליקות ולוהטות. אני רוצה להשתתף בשיחות שאפשר להגיד בהם "תשים קונדום כי אני רוצה שתגמור לי ביפנים". אני צריך לדאוג לכך שביחסים שאני משתתף בהם דיבור על קונדום לא מתפרש כנסיגה. האם הסכמה שלי שתשפיך בתוכי בלי קונדום, מחיבת הסכמה שלך שאשפיך בתוכך בלי קונדום? מה הציפיות שלנו? האם אנחנו יכולות לדבר על זה בחופשיות? אם אשתתף ביחסי מין לא מוגנים עם מישהו אחר, האם יהיה לי קל לספר לך על כך? איך תגיב? והאם נחזור להשתמש בקונדומים בינינו? האם יהיה לך נוח לך לספר לי אם תקים יחסי מין לא מוגנים עם מישהו אחר? האם מספיק נוח לך לבקש ממני לשים קונדום, או לשים אותו בעצמך – עליך או עלי – במידה שאתה רוצה בכך?

פירוק הסמליות: הטקס שכולל בדיקת HIV, המתנה של שלושה חודשים ואז ויתור על קונדומים מקבל משמעות של טקס זוגיות. לכן כשרוצים להחזיר את הקונדום (כי מישהו עשה סקס לא מוגן, למשל) אז מפחיד להעלות את הנושא, בגלל ההשלכות הסמליות של פגיעה בזוגיות. צריך לשאוף למצב שהקונדום או היעדרו לא קשורים להגדרת היחסים, כך שתמיד יהיה אפשר לדון מחדש במין מוגן. יחסי מין ללא קונדום לא צריכים להיות הוכחה או סמל לרגשות שלנו זו אל זה.

מישמוע מחדש: חבּר אהוב סיפר לי איך בסקס שלנו קונדום התפרש לו כאחריות הדדית סקסית וחיזוק הקשר בינינו. הפירוש עובד היטב עבורי, גם במבט לאחור, ונראה שאני שואב כח מהזיכרון-מחדש הזה כדי לצקת משמעות חיובית לקונדום גם במצבים עתידיים. לא רק בדיקה-כדי-לותר-על-קונדום יכולה להיות ברית, גם קונדום יכול.

שימושים אפשריים בפוסט הזה:

אם יש מישהו שאתה רוצה להראות לו את הקטע הזה ולדבר איתו על מין מוגן, שלחי לו לינק לכאן.

מוזמנות/ים לשתף חויות בתגובות. איך לכןם עם מין מוגן ולא מוגן? מה הופך אצלך מין מוגן לסקסי ונחשק? מה מפתה אותך במין לא מוגן? טיפים וטריקים?

בקרוב בקולנוע ליד ביתכן. זהירות.

חברה המליצה לי על הסרט "סאקר פאנץ".

חבר אחר כתב לי שאחרי כמה דקות של צפייה בסרט הוא הסיט מבטו בגועל מהמסך. קינאתי בו על כך, כי אני לא האמנתי שהסרט יכול להיות באמת כ"כ רע, והמשכתי לראות, מחכה לגאולה.

נדמה לי אם כך שזה הבלוג המתאים לפרסם את מה שחשבתי על הסרט נטול הגאולה הזה.

ולהמליץ לכן בחום, כמעט בתחינה לשלומכן, שלא תראו אותו.

(ולכן גם לא אתנצל על הספוילרים בהמשך. במקרה הזה אני רוצה להרוס. ספוילר עיקרי – נשים מנוצלות בסרט הזה).

סרט על ניצול נשים, שמשתמש בניצול הזה באופן שנהנה ממנו הרבה יותר מדי, ושנהנה מהאסתטיקה של הניצול שהם יצרו ומחוסר האונים שלהן, נהנה ונהנה וחופר וחופר ומתפלש בו להנאתו שוב ושוב ושוב. באכזריות שנהנית מעצמה, בחולניות אונסת שמתעקשת להיות כזו לשם הסרט, לשם הנאתה, לשם המציאות.

לפעמים הנשים/ילדות הנאנסות בסרט נלחמות כביכול לחירותן, תוך כדי מופע חשפנות, במימד קיום בדיוני, מול ערפדים נאצים וכל מני, וגם זה רק כשגבר זר הוא הנותן להן את הפקודות והן ממלאות בצייתנות נטולת שאלות (הן למשל רוצחות תינוק דרקון, ככה סתם, כי ככה הוא הורה להן כתנאי לגאולתן).

בעצם אומרים לנו שם שנשים הן מושא להתעללות, בעיקר מינית, ואין הרבה מה לעשות נגד זה, חוץ מלהראות לנו את זה באסתטיקה קולנועית, וגם כשהנשים מתנגדות, בורחות מהבית, נלחמות באנסים, הן אינן ראויות לגאולה אלא לכליאה, אונס, סחר, זנות ומוות. גאולה תינתן, גם בקושי, רק למי שהיתה מלכתחילה ילדה טובה, חשפנית טובה בחשפנותה, שלא רצתה למרוד בכלל – לא בהורים ולא באנס-סרסור הסדיסט.

היו שנתקלו בהצגת הסרט ככזה העומד מול ניצול נשים, אבל הסרט משתמש בגוף שלהן באופן נצלני ומחפצן לאורך כל הסרט. מתענג על הניצול המיני שלהן באופן נוטף הנאה דוחה.

וגם מתענג על טריק סיפורי של משחק סכום אפס. רק אחת יכולה לקבל סיפור של גאולה חלקית, והשאר צריכות למות ו/או להיאנס.

ובואו גם נסיים בתמונה אסתטית מזוויעה-מוסרנית-מתפלשת של בחורה בלונדינית חצי ערומה בקוקיות קשורה לכסא, שגבר במדים, ספק מציל ספק מנצל, ישלוט עכשיו בגאולתה המאוחרת מדי.

להשתמש בהנאה קומיקסית כזו בניצול נשים, אונס, כליאה, כפיתה, סחר, זנות וחיפצון, בלי להצדיק זאת בעלילה של סרט שמשתחררת מכל אלה, לפחות ככלים של הסרט עצמו, זה מסייט.

כשאותה חברה סיפרה לי להגנת המלצתה שהיא קראה בתקציר כי זהו סרט פמיניסטי מעצים נשים, רצתי לגוגל, מחפשת שם איזו גאולה בגרוש שתגיד לי שלא כל העולם כזה אכזרי. אני שמחה לומר שדווקא מצאתי שם נחמה מופתעת עם כל המבקרים כולם (שלרוב אינם ברי סמכות קולנועית עבורי) שזעמו והזדעזעו מהסרט כמעט כמוני.

אני רוצה לצטט את חלקםן. זה ארוך, אבל זה משחרר…

"הסרט לכאורה מדבר על חמש נשים הכלואות בתוך הכלא הגברי של פנטזיות מיניות פטישיסטיות, אבל הסרט עצמו הוא הכלא הזה. רוצה להיות כלא פטישיסטי? אל תתחסד לנו". (יאיר רווה)

"סרט רע לתפארת" (עכבר העיר)

"מזמן לא נראה סרט שמשפיל נשים כמו "סאקר פאנץ'". לא זכור מתי בפעם האחרונה סרט הוליוודי השפיל כל כך הרבה בחורות בצורה כה בוטה כמו ב"סאקר פאנץ'", והתוצאה היא פנטזיית פעולה נחותה וזולה… "סאקר פאנץ'" מתיימר להביא לידי ביטוי שחרור נשי והעצמה נשית, אך אט-אט מתגלה כי הוא דווקא מנסה להסית את הצופים להתייחס לגיבורותיו בצורה משפילה ונצלנית. … התוצאה הסופית אפקטיבית מבחינה קולנועית, אך מרתיעה וכמעט לא לגיטימית מכל בחינה אחרת. רתיעה זו נובעת מכמה סיבות. קודם כל, "סאקר פאנץ'" שוב ושוב מעמיד את הדמויות הנשיות במצבים שגובלים בפורנוגרפיה ואף בסנאף, וזה נראה כאילו שהוא משתמש בז'אנר הפנטזיה כדי לממש את הפנטזיות החולניות ביותר של יוצריו… הדמויות הראשיות מוצאות עצמן תחת טרור מתחילת הסרט ועד השנייה האחרונה שלו, והן כפותות, מעונות, אנוסות וכיוצא בזה ללא הרף, ובדרך כלל גם ללא מרבית פריטי הלבוש שלהן. סניידר מחפצן את הגיבורות בכל פעם שהן מגיחות למסך, ומקפיד גם לצלם אותן בזוויות שידגישו את נחיתותן… הופך את מצוקתן של החתיכות המעורטלות לחוויה אסתטית ומתענג עליה במצלמתו ככל האפשר עד שנחצה גבול הטעם הטוב. למעשה, לא זכור מתי בפעם האחרונה נראה סרט הוליוודי מהוגן שבו כל כך הרבה בחורות עברו כל כך הרבה השפלות בצורה כה בוטה.
…לאורך כל הדרך, ההעצמה והשחרור שלהן מתקיימות אך ורק ביקום הבדיוני, ובעולם האמיתי הן נידונו להישאר חלשות וכבולות. אם כך, סניידר למעשה לא נותן לעלמות הזדמנות להיחלץ מן המצוקה שלהן, והאמת היא שנראה כי הוא ממש נהנה לגזור כך את גורלן". (אבנר שביט)

"…סניידר עשה בקושי חצי עבודה ביצירת עלילה והיגיון פנימי לתסריט שלו… ולהצגה חסרת נימוק של בחורות נושאות נשק ולבושות בקושי …כל זאת בליווי קאברים פסאודו-פמיניסטיים …" (רייטינג)

"סאקר פאנץ'" הוא סרט כל כך יפה. … חוץ מזה, הוא גם סרט מאוד – אבל מאוד, ממש, לגמרי ובמידה קיצונית – גרוע… תחשבו על עותק מפוסל ביד אמן של "דוד" של מכאלאנג'לו, עשוי מגללי עיזים.

…את הגיבורה, שאת השם שלה אף פעם לא טורחים לספר לנו, אלא רק את הכינוי "בייבי דול" (ואחר כך עוד אומרים שסרטים הוליוודיים מתייחסים לנשים רק כאובייקטים מיניים). …אם כי לא הבנתי למה מישהי שכלואה בבית משוגעים תבחר לפנטז דווקא על כך שהיא בבית זונות….בייבי-דול שבבורדל שוקעת לתוך פנטזיה נפרדת (התירוץ לפנטזיות האלה הוא אידיוטי מכדי שאספר מהו אפילו)…שהעלילה של הסרט מטומטמת. ולא סתם מטומטמת, אלא מטומטמת באופן אגרסיבי, מעצבן ויומרני…. אני חושש שלזאק סניידר היה נדמה שהוא עושה סרט פמיניסטי. אלא מה, העצמת האישה לא עובדת אם אותה אישה לבושה בלי שום סיבה מיוחדת כמו חשפנית מחופשת לילדת בית ספר, אם היא מאופרת כמו זונה ונועלת עקבים גבוהים, ואם בכל פעם שהיא מזנקת בהילוך איטי כדי לשסף את גרונו של רובוט סמוראי ענק המצלמה מתמקמת באופן מדויק בנקודה שתאפשר חשיפה מקסימלית של התחתונים שלה… סוף הסרט כל כך מתועב, כל כך מטופש…אלוהים, כמה שהסוף הזה היה דפוק". (עין הדג)

אז אחרי שהתנחמתי והתחזקתי בביקורות על סרט רע, ראיתי רצף של סדרות טלוויזיוניות מרתקות וטובות ומעוררות מחשבה (כמו the killing וקרניבל). ואתן יודעות מה? אני כבר לא יודעת מה עדיף, כי גם שם בכולן תמיד איזה אונס של אישה או כמה תורם להם לעלילה, וגם איכשהו בדר"כ מסתבר בסוף או בהתחלה שהיא היתה זונה מסוג זה או אחר. ואז שאר הדמויות יכולות להתממש כמוסריות על ההזדעזעות שלהן מהניצול, בו בזמן שזה לא ממש נורא מבחינתןם להמשיך בעלילה כשאותן נשים ממשיכות להיות מופקרות, או מתות, או גם וגם. והנורמליות והלגיטימציה של כל זה מצלקות לא פחות מהויזואליה של הסנאף הזה.

אם עד כה לא הצטרפת לפייסבוק משום שדאגת מבעיות של פרטיות, ממכירת המידע שלך למפרסמים, משליטה של תאגיד בזהות שלך ובאופנים שמותר לך להשתמש בה – או שכן הצטרפת לפייסבוק, למרות הדאגות הללו אבל לא חדלת מלשאוף לאלטרנטיבה – ובכן, היא כאן: דיאספורה*.

• רשת חברתית שלא שיכת לתאגיד, ושהמבנה הטכנולוגי והחוקי שלה מונע את האפשרות שהיא תהיה תאגידית אי-פעם.
• רשת חברתית שהמידע שתעלי אליה ישאר שלך, ולא יוגבל בתנאי שימוש דרקונים.
• השדה "מגדר/מין" הוא שדה כתיבה חפשי ולא בחירה מרשימת אפשרויות מוגבלות!
• רשת חברתית שקל מאד לקבוע בה מי רואה מה ומי לא רואה מה.
• רשת חברתית שמאפשרת גיבוי של המידע, הגירה שלו לשרת אחר, או הורדה שלו למחשב האישי שלך.
• רשת חברתית שמשתמשת בהצפנה ולוקחת בחשבון הגנה על משתתפותיה מפני השלטון ו/או ההון.
• בלי פרסומות, בלי הגבלות שימוש שרירותיות ועם הרבה התנדבות ואהבה של קהילת הקוד הפתוח והתוכנה החפשית.

וכן, אפשר גם לחבר את זה עם חשבון הפייסבוק / טויטר / טמבלר שלך.

קראי עוד על דיאספורה* או הצטרףי! אני כבר שם, מחכה לך (שם משתמשת לחיפוש: יוסףה מקיטון).

תוספת: אפשר למצוא עזרה בהתחלה כאן (באנגלית) ולמצוא אנשים דוברות עברית (או שפות אחרות) באמצעות התגים – לעברית התג יהיה #עברית.

* השם דיאספורה* כולל את הכוכבית הזאת. זאת לא כוכבית שמפנה להסבר למטה. למרות שיש הסבר למטה, והנה הוא נגמר.

תכירו, זה Domo. הוא דמות בטלביזיה היפנית.

באחור רב, ואחרי שכבר הזכרתי את המילה בבלוג מספר פעמים, הגיע הזמן לארח בפינת המילולינות את המילה דומו. גם למי שמכירות כדאי לשרוד עד סוף הרשומה (נו, טוב, או לגלול לשם) בשביל האקטואליה והחרוזים

להתחיל את המילה הומו באות ד' נותן לה צליל טמבלי. קצת כמו להגיד אהבל. ה-ד' והחולם שבא אחריה הם מהמילה דומה. דומו הוא הומו (בהרחבה גם להט"ב אחר) שהפוליטיקה שלו מבוססת על דומות לנורמלי.

פוליטיקה שמבוססת על להיות דומה לנורמלי נשמעת ככה: "גם הומואים מתגיסים לקרבי" / "גם לסביות תורמות למאזן הדמוגרפי" / "אנחנו בדיוק כמוכם חוץ מהאופן בו אנחנו עושים סקס (או בוחרות פרטנרית)" / "השקל הורוד הוא כח קנייה חשוב" וכיוצא באלה. זו פוליטיקה שמשתיקה את הקהילות הלהט"ביות שמפריעות לדימוי הנורמלי: טרנסים וטרנסיות, ביסקסואליםות, אוחצ'ות, בוצ'ותים ועוד.

כשהמצאתי את המילה הזו בעלון שכתבתי לאחר הרצח בברנוער התכונתי לתאר אנשים עם פוליטיקה מסוימת, לא עם מראה מסוים. חשובה לי ההבחנה הזו כי מישהו יכולה להיות קויר בפוליטיקה שלה ועדיין לעבור כסטרייטית במראה, למשל. זה לא הופך אותה לדומואית. לעבור כסטרייט/ית זו לפעמים לא בחירה, אלא אילוץ, וגם כשזו בחירה, זו בחירה שהיא עדיין רק מאפין אחד במה שעשוי להיות פוליטיקה רחבה ומורכבת.

דומואים הם לרוב הומואים בעמדה של השפעה וכח. קשה לנהל פוליטיקה של דומות לנורמלי כשאת רחוקה מאד מהנורמלי. זה כמובן לא אומר שכל הומו בעמדה של השפעה וכח הוא דומו.

כיף לי לצין, שכמו חצימחונות וכמו עטיפה המילה דומו גם היא כבר שימושית לאחרות ולא רק לי, ויצא לי אפילו לקרוא אותה בעיתון.

ונסים בחרוזים:

בימי מחאה עממית
לדומו תכנית ערמומית
יתידד עם הביבי
אחר-כך בלי אליבי
יבוא להפגנה המונית

יין כיבושים

הפירסומת הזו ליין בעיתית. גם יין שמיוצר ברמת הגולן, כלומר בסוריה הכבושה, וגם מסע-פרסום שמעודד משוררותים לכתוב שירים מסחריים לקידום מכירות. אבל… אני לא לגמרי נגד. כלומר, שירה ואמנות בכלל היא תמיד מסחרית, גם כשהיא כאילו לא. אנדי וורהול וכל זה. ומשוררותים צריכיםות להתפרנס. אני בעד. אבל זה קצת בוטה, לא? אולי. בכל אופן, אהבתי את התגובה, וצילמתי, והנה:

שיבוש פרסומת ליין מרמת הגולן

אם אתם מתקשות לקרוא בגלל תנאי הצילום הלא מושלמים, זה מה שקורה שם: על פרסומת ליין מרמת הגולן, שמיכה שטרית כתב לו שיר הלל, מופיע שיר אחר, על כיבוש אכזר, שמזמין את הפליטות לשוב (כפי שאכן עשו קומץ מהן לא מזמן). ליד חתימת המשורר, מיכה שיטרית, נוסף התואר "הגזען".

לאן מגיעות כולם

הפרסומת הבאה היא בעצם מודעת גיוס לאמדוקס. התמונות מדברות בעד עצמן:

התחלתי באמדוקס... והיום אני גר במאהל

ועוד אחת, למעשה מהצד השני של אותה תחנת אוטובוס בבאר-שבע (מול הבית שלי!)

התחלתי באמדוקס... והיום אני גר במאהל

לא כל דבר צריך להיות קשור למחאת האוהלים, אבל חלק מהדברים בהחלט מתקשרים יפה

למה צריך סיסמא טובה?

כי כלמיני מרעין בישין רוצים לדעת מה קורה לך בחיים, עם מי את בקשר ומה עשית בקיץ שעבר. וגם דברים יותר גרועים כמו לגנוב לך את הזהות, את חשבון המייל או את הכסף מפיי-פאל.

על מה להגן בסיסמא טובה?

על חשבון המייל, על המחשב עצמו (עם סיסמאת כניסה למערכת ההפעלה, שרצוי שתהיה מערכת מאובטחת), על תיקיות בסמארטפון, על הארד-דיסק נייד – על כל דבר. גם על חשבון הפייסבוק, למרות שפייסבוק ופרטיות לא הולכות ביחד.

מהי סיסמא טובה?

יש רק שני כללים לסיסמא טובה:

• קל לזכור אותה (כדי שתשתמשי בה)
• קשה לנחש אותה (כדי שאחרות לא ישתמשו בה). מהכלל הזה לפעמים נובע שכדאי שבסיסמא יהיו גם אותיות גדולות (CAPITAL) וגם קטנות, גם ספרות וגם סימנים מיוחדים, כדי שאם מחשבים ינסו לנחש את הסיסמא (מחשבים בשירות אנשים כמובן) אז יקח להם הרבה יותר זמן ליצור צירופים שונים.

לרוע המזל שני הכללים האלה סותרים זה את זה. למשל הנה סיסמא שקל לזכור: if i can't dance it's not my revolution. אבל אם מישהי מכיר אותך קצת, אולי יהיה לה קל לנחש שתבחר את הסיסמא הזו. והנה סיסמא שקשה לנחש: 1f1!D@1tXmyR9 אבל מי יכול לזכור אותה? ובכן – בפוסט זה תלמדו איך בשישה צעדים קלים אפשר להגיע מהמשפט המאמם המיוחס לאמה גולדמן לקישקוש האקראי שיכשיל כל נסיון של השב"כ לנחש את הסיסמא שלכן. בואו נתחיל:

1 – בחירת משפט קצר

על המשפט להיות לא יותר מדי מזוהה איתך. כלומר, המשפט שאני הולךת להשתמש בו בדוגמא הוא בשום פנים ואופן לא קביל בתור משפט טוב להתחיל איתו סיסמא. תבחרי משפט משיר שאתה אוהבת, ציטוט חמוד, לא משהו שאת נוהגת לומר בכל הזדמנות, משהו קצת יותר נדיר. אבל משפט זכיר. לצורך הדוגמא שלנו אקח את המשפט if i can't dance it's not my revolution אבל אנא אל תשתמשו בו אתןם כדי ליצור סיסמא ולו בגלל שהוא מופיע עכשיו בבלוג פתוח.

2 – שינוי חלק מהמילים במשפט לסימנים שמזכירים לך את המילים

במשפט שלנו שיניתי את המילה can't לסימן קריאה כי סימן קריאה מזכיר לי משום מה אי-יכולת או מכשול, אבל זה לחלוטין אסוציאטיבי ואישי. חשוב שהסימנים יזכירו לך את המילים, וזה בסדר (ואפילו רצוי) אם הסימן לא מזכיר את המילה לאף אחת אחר חוץ ממך. שיניתי גם את המילה not ל X (האות איקס, גדולה, יעני בקפיטל). אז אחרי השלב הזה מתקבל:

if i ! dance it's X my revolution

3 – לקצר

עכשיו, מכל מילה במשפט ניקח אות אחת (אם המשפט ארוך) או שתיים (אם הוא קצר). אפשר את האותיות הראשונות בכל מילה. אמנם יש כאן גם מילים שיש להן רק אות אחת (המילים שקיצרנו לסימנים והאות i שהיא מילה בפני עצמה) אבל זה בסדר, נסתפק באות אחת מהמילים האלה. באותה הזדמנות נשמיט את הרְוַחִים בין המילים, כי בדרך כלל לא מתאפשר לכלול רוחים בסיסמא. הנה קיבלנו:

ifi!daitXmyre

זו כבר סיסמא מצוינת, אבל אנחנו בתנופה, אז למה לעצור? קדימה, לסבך עוד!

4 – ומה עם מספרים?

סיסמא טובה כוללת גם ספרות, אז אפשר להחליף חלק מהאותיות בספרות שמזכירות לנו אותן. לדוגמא, האות i מזכירה לי את הסיפרה 1, והאות e את הסיפרה 9 (בהיפוך ראי). אם נחליף את שלושת ה i ב 1 ואת ה e ב 9 נקבל:

1f1!da1tXmyr9

ניפלא! זו סיסמא מעולה ממש. אבל היא יכולה עוד להשתפר:

5 – אותיות גדולות (קפיטל)

רק ה X גדולה בסיסמא שלנו עד כה. זה לא מספיק. איך לבחור אילו אותיות להגדיל? אפשר את האות הראשונה של כל מילה, אבל אפשר גם רק את האותיות הראשונות של המילים שחשובות בסיסמא הזו. למשל כאן המילים dance ו revolution נראות לי הכי חשובות. אז הגדלתי את ה d וה r וקיבלתי:

1f1!Da1tXmyR9

6 – סימנים מיוחדים

אמנם כבר יש סימן קריאה בסיסמא, אבל לא תמיד מגיעות לשלב הזה עם סימן מיוחד, ובכלל, שני סימנים מיוחדים טובים מאחד. אז בשלב האחרון אפשר להחליף חלק מהאותיות בסימנים מיוחדים. להחליף את ה a בסימן @ זה אמנם צפוי, אבל יעיל. אם אותיות אחרות מזכירות לכןם סימנים אחרים (נגיד האות s אם היתה לנו, יכולה להזכיר את הסימן $) אז זה היה השלב להחליף אותן. קיבלנו:

1f1!D@1tXmyR9

הידד! זו סיסמא שאי-אפשר כמעט לנחש (צריך כנראה מאות שנים כדי לנחש אותה) ושקל (יחסית) לזכור. כל מה שצריך זה לזכור את המשפט if i can't dance it's not my revolution ולזכור את השלבים השונים (זה נעשה קל מאד עם מעט תירגול: הקלדה אחת או שתיים של הסיסמא, בלי להציץ, תגרום לכןם לזכור את השלבים השונים: שינוי מילים לסימנים, קיצור והורדת רוחים, אותיות גדולות, מספרים וסימנים מיוחדים).

תתחדשו

סטרייט חמוד שהכרתי והיה לו כנראה צורך להביע תמיכה בקויריות שלי, הראה לי ספר שהוא קנה: לקסיקון של התנהגויות "הומוסקסואליות" של חיות. לפי דבריו ולפי דיפדוף בספר, מדענים נהגו לתעד התנהגות של בעלי-חיים תוך השמטת ההתנהגויות שנראו להם כהומוסקסואליות בתואנה שאלו הן חריגות שוליות ויוצאות דופן, שלא ניתן ללמוד מהן דבר על סוג בעל-החיים הנחקר. ההתנהגויות הללו מצאו את דרכן אל הערות שוליים, פתקים שלא פורסמו במחקרים הרשמיים וכו' ונאספו כאן לספר די עבה.

לפני שאני ממשיכה לנושאים אחרים חשוב לי להסב את תשומת הלב לכך שמדענים גנזו נתונים שלא הסתדרו להם עם הדימוי על בעלי-חיים שהיה להם בראש. המדע מלא חורים כאלה, וסמכותו מעורערת. חיות הן יותר ממה שא/נשים יכולים לתאר לעצמם דרך המדע וגם דרך פרדיגמות אחרות. ומשאמרתי זאת, אפשר לעבור הלאה:

יש בעיתיות רבה עם ניכוס ההתנהגות החיתית הזו לקטגוריה האנושית "הומוסקסואליות". כמו שיש בעיה להשתמש במילה זו לתיאור התנהגויות אנושיות בזמנים קדומים או בתרבויות לא-אדיפליות. יש לשער שהמשמעות של פינגוין זכר המאונן על גבו של פינגוין זכר אחר אינה דומה למשמעות של שני דובים (אנושיים או לא) המתגפפים יחד במערה או בסאונה. אבל נניח לרגע לדיקדוק הסוגני, ונכנה לרגע את ההתנהגויות האלה: חיות לא סטרייטיות. מה לנו ולהן?

כמובן שהדבר הראשון שבני-אדם רוצים לעשות עם חיות זה לנצל אותן. לכן חיות לא סטרייטיות מנוצלות כדי לבנות טיעון. הטיעון הולך בערך ככה: אם יש חיות לא סטרייטיות, ואם חיות הן טבעיות, הרי שזה טבעי להיות לא-סטרייט/ית. ניצחנו במשחק. הידד. פיכס.

למה פיכס? כפי שכתבתי ב "הטבע מת", הטיעון השלבי הזה בונה לגיטימציה רק לדברים שאפשר למצוא ב"טבע" ובכך מפקיר את כל ההתנהגויות האנושיות שאנחנו רוצות לתמוך בהן שאי אפשר למצוא להן מקבילה ב"טבע". מעבר לכך, הטיעון מבסס את ה"טבע" כתקן. מה שטבעי זה מה שנכון. וזה כמובן מסוכן ובעיתי מאד. וכמו שכתבתי שם, אין בכלל טבע, הוא הרי מת. אבל האפקט המעצבן ביותר של הטיעון הוא ההכפפה של בעלי-חיים שקורית בו. בעלי-חיים מובנים בטיעון הזה כפשוטים, פרימיטיבים ולכן "טבעיים", חסרי תרבות (המנוגדת לטבע), חסרי שפה, חסרים את המורכבות לבניה של זהות, מנהגים, נורמות, מגדר ועוד. ועל בסיס ההכפפה הזו, השיוך הזה של בעלי-חיים לתחום ה"טבעי" ובני-האדם לתחום ה"תרבותי", על הבסיס הזה מוצדק הניצול הרצחני היומיומי של בעלי-חיים.

אני רוצה להפוך את הטיעון הזה על ראשו: אם להיות לסבית זה לא טבעי, ויש חיות שהן לסביות, אז חיות הן לא דבר טבעי.

לחיות יש שפה, רגשות, מחשבות, שקרים, אינטריגות, נאמנויות, חברויות, כעסים. לחיות יש אינטרסים ותרבות ומגדר והתנהגויות מגדריות ספציפיות שנלמדות במהלך חיהן. לא לכל החיות יש את אותם הדברים, לא אצל כל סוג יהיה לנו קל לראות את זה, אבל חיות הן לא פשוטות ולא "טבעיות" יותר או פחות מא/נשים. וכן, (גם) בגלל זה אסור לאכול אותן.

העיריה קיבלה החלטה המתנגדת למצעדי גאוה בבאר-שבע
- מהי התגובה ההולמת לכך?

קיראו את הדיון המרתק שהוביל להחלטת מועצת העיר (עמוד 66 הוא העמוד בו מופיע הטקסט המודגש שהפך להחלטה בעקבות שתי ההצבעות שאחריו, שהוצע ע"י ראש העיריה רוביק דנילוביץ'): "ולכן אני מציע לך להוריד את ההצעה הזו מסדר היום, שנקבל החלטה משותפת שעיריית באר-שבע תמשיך לפעול בתבונה ובאחריות, על מנת למנוע חיכוכים מיותרים ופגיעה ברגשות של אוכלוסיות שונות בעיר. אני אומר, ואני אומר את זה. העירייה באופן עקרוני מתנגדת למצעדים ולתהלוכות על בסיס סקטוריאלי ותמשיך לפעול בהתאם לחוק. אני חושב שזה מכבד את כולם." [ההדגשה שלי]

לי הדיון נראה בערך כך: חבר המועצה זכריה אוהב-שלום מתלונן שלסוטיםות שכמותנו יש תמיכה כלכלית של העיריה בקיום אירוע גאוה בעיר, וראש העיריה, דנילוביץ', מתנצל (בערך) ואומר שהתמיכה של העיריה היא זו שמרסנת את ההומואים מלעשות מצעד כי התמיכה ניתנת במעין עיסקת פשרה עם אגודת הלהט"ב שמצידה לא מארגנת מצעד. דנילוביץ' מציע לאוהב-שלום להשלים עם המצב, כי אם לא תתמוך העיריה בקהילה הגאה, הרי שהקהילה הגאה תהיה נוכחת יותר ברחובות, ואת זה אוהב-שלום מאד לא רוצה.

בדיון שקיימנו בקבוצת הקריאה הקוירית במאי, הובעה העמדה שמול החלטת עיריה שמתנגדת ל"מצעדים ותהלוכות על בסיס סקטוריאלי" יש לארגן מצעד ללא תמיכת העיריה. מה דעתכןם? כמובן, הכונה היא לא לדון במשהו מעשי לשנה הזו, כי עונת המצעדים ממש בפתח ו(אולי) אין זמן מספיק להתארגן – אבל כדאי שנדע מה אנחנו חושבות לקראת השנה הבאה. האם העיסקה שלכאורה קימת בין האגודה בבאר-שבע לבין העיריה מקובלת עלינו? אירוע גאוה בתמיכת העיריה בתנאי שלא נהיה נוכחות ברחובות? זו הגאוה שאנחנו רוצות?

לאור האמור לעיל, וככתוב בעבודה המומלצת של שי (תקראו!), שיתוף פעולה עם העיריה פירושו התערבות שלהם באיפה ומתי יהיה האירוע ואיזה אופי יהיה לו. אולי כדאי לא לערב אותם? נציגי העיריה הרי הזיזו את מועד האירוע הראשון בכמה שעות, רק יומיים לפני האירוע, מה שבודאי השפיע על מספר המשתתפותים בו, כדי שלא יתקיים בסמוך ללימודים בבית-ספר ליד. ההזזה הזו סוכמה בין מנכ"ל חברת "כיוונים" של העיריה, שהיתה אחראית על הפקת האירוע מטעמה, לבין ברק עטר, יו"ר האגודה. נציג העיריה חשב שזה הגיוני להזיז את האירוע אל מחוץ לעיר ממש כדי למנוע מהילדים הרכים לראות אותנו (להזכירכןם – מדובר באירוע על גג של מתנ"ס, לא ברחוב). ברק לא הסכים שיגרשו את האירוע מהעיר והם התפשרו על הזזתו בכמה שעות. על הנכונות להתפשר אמר נציג העיריה לברק: "כל מה שקיבלת תקבל עכשיו פי ארבע כי הוכחת לי שאתה גבר". מגניב, לא? אישור מגדרי מהממסד בכבודו ובעצמו…

אז אולי אנחנו לא צריכות זמרת-מאד-מפורסמת כדי שיהיה אירוע מוצלח? אולי דוקא מסר פוליטי רלבנטי זה מה שחשוב?

יש לי גם הצעה לסיסמא: "גאוה – עושות את זה ברחוב"

להעתיק מ-קוירית-אפ

קוירית-אפ הוא רעיון מדליק שהכרתי דרך חמוטל ארטו ואילה שני. הנה תקציר: הערים ממושטרות. ישנם מקומות וזמנים אסורים (ללהט"ב, למשל) ומקומות וזמנים מותרים. אסור לנו לדוגמא, להיות "מוחצנות מדי" בקרבת מוסדות חינוכיים, ילדות וילדים, בתי-תפילה ודת וגם סתם ברחובות! מותר לנו, עם זאת, במסיבות שלנו, במועדונים, באירועי גאוה על גגות של בנינים וגם באירועי גאוה ברחוב, כשהם תחומים בזמן. כשנגמר האירוע המוגדר, המגודר לפעמים, המוגבל בזמן ע"י רשיון מהמשטרה ו/או העיריה, אז עלינו להתפזר, ולהשיב את הרחוב / הגג לידי הציבור הסטרייטי, הנורמלי. כך מתחזק הנורמלי בעודו מאפשר ביטוי מוגבל לחריגה.

קוירית-אפ היא חבורה של קויריות (במובן הרחב והכולל של מילה זו) המופיעה במלוא הדרה – כדי להפסיק את ההדרה. למשל, אתןם ואני, לבושות בבגדים שאנחנו אוהבות ורוצים להיראות בהם. למשל בשאווארמה הצמחונית החדשה שנפתחה בבאר-שבע. ואז בספריה באוניברסיטה. ואז במדרחוב ביום שישי, אוכלות גלידת סורבה. בכל מקום שהוא, לא צפוי, לא מאושר, לא מתואם. בכל זמן שבא לנו. ליד ילדים וילדות. ליד בתי-תפילה ודת. סתם חבורה קטנה של חמש או שש קוירים – שנראות איך שהם רוצים ומדברים על מה שבא לנו בקול רם או שקט כרצוננו. לא מצעד- נוכחות. לא פעם בשנה- אלא מדי פעם. אז… רוצות לבוא איתי לגלידה?

ביום שני, ה 21 במרץ, היתה מסיבת רחוב של המלק"ש ברינגלבלום ועוד איזה משהו באוניברסיטה. חברותי החמודות ואני התארגנו על שלטים, סיסמאות מתחרזות ותחפושות ויצאנו להפגין נגד סטרייטים. התוצאות לפניכן בתמונות ובוידאו, מצורף גם העלון שחילקנו לעוברות ושבים – מקוה שתהנו

על השלטים נכתב:

"אל תדאגי, אשה עוד תמצאי / בנות לילית שידוכין"
"עוד תמצא את הגבר הנכון / אטרף דייטינג"
"סטרייט/ית? זה לא טבעי!"
"אפשר לרפא הטרוסקסואליות"
"די לנישואין בבנות-אדם"
"סטרייט? אתה בטוח?!"

"תהיו סטרייטים נחמדים / לא ליד הילדים"

"סטרייטיות היא רק שלב / יאללה תתגברו עליו"

"הטרו הטרו אל תדאג / עוד נראה אותך בדראג"

"לסטרייטיות יש פיתרון / אל תצאו מהארון"

"סטרייטיות לדעתי / צריכה להיות דבר פרטי"

"סטרייט אתה בחור קשוח / באמת? אתה בטוח?!"

"ביחסים של אהבה / ילדים זו לא חובה"

קיבלנו מבטים המומים, מבטים מזדהים, הצטרפות לקריאות שלנו, מבטים מאיימים, מישהו שביקש שארביץ לו בתחת עם השלט שלי (והרבצתי, והוא צילם), אנשות שלקחו פליירים וכאלה שלא, מישהו שניהל איתי את הדיאלוג שלהלן:

גואל: לא הכל זה גוף, יש גם נפש
הולל: אני יכול לרפא גם את הנפש הסטרייטית שלך
גואל: אני מאחל לך שתמצא את היעוד שלך
הולל: אני מאחל לך שתמצא נקודת מבט חדשה

והנה גם וידאו מההפגנה

והעלון אותו חילקנו (הטקסט של העלון יופיע מתחתיו לנוחיות הקריאה)

סטרייט/ית יקר/ה,

אנחנו מכבדות את אורח החיים השונה שבחרת, ומבינות שלא כולןם יכולים להיות מאממים. עם זאת, המיניות המשעממת שלך היא ענינך הפרטי. זוגות מעורבים (אשה וגבר) המתנשקים ברחוב, הם מראה לא נעים, ולא חינוכי.

יש לנו ילדה לסבית קטנה, בת עשר, ורק לפני כמה ימים היא חזרה מזועזעת הביתה. מסתבר שליד שער בית-הספר(!) שלה, ישבו אישה ואיש, סטרייטים, אחזו ידיים וחיכו לילד שלהם שיצא מבית-הספר. כל הילדות והילדים יכלו לראות אותם בבירור.

אנא ממך, הבן/ני, אין לנו דבר וחצי דבר נגד שני אנשים מבוגרים הבוחרים בהסכמה לעשות מיני מעשים סוטים בפרטיות מיטתם, אולם מכאן ועד הצגת הרגשות שלכם בציבור המרחק רב!

למה דבר אינטימי ופרטי כגון יחסי מין, צריך להפוך להיות כל-כך ציבורי ומוחצן אצלכם? אתם מדברים על זה בתקשורת, מתנשקים ברחוב, יש לכם חתונות, אירוסין, פרסומות, סרטים – הכל כדי שאף אחד חלילה לא יפספס שאתם סטרייטים. אז יש לנו חדשות בשבילכם: לא מענין אותנו למי אתם נמשכים. תרגיעו. זה לא מאמם.

בסובלנות וברגישות, האגודה למשיכת תשומת-לב

אנא אל תזרקו את העלון, ניתן להשתמש בצידו השני כפתק, או להעבירו לסטרייט/ית אחר/ת

לפני כך וכך זמן (די הרבה) המצאנו יחד את המילה עטיפה. בהיפוך לחדירה, עטיפה יוצרת עוטפת פעילה ונעטפת סבילה. היוזמה והפעולה מחליפות כיוון. כשניסינו את זה בסקס – זה שינה דברים. תנסו גם, לוקח קצת זמן להתרגל להיפוך, אבל הפרשנות שזה מחלץ מהאקט שוה את המאמץ.

דוגמאות שימוש:

שני צ'אטים באטרף

מהיר: אז אתה בענין של barebacking?
זהיר: ??
מהיר: יעני בלי גומי
זהיר: השתגעת? אני עוטף רק עם קונדום!

—

סקרן: ורסטילי?
שקרן: מצטער אני רק נעטף

שיר דובים עממי

יש לי חבּר, הוא דוב מאמם,
שאוהב אותי לעטוף.
מה חבל, שבזה החרוז הדומם,
לא ניתן זהותו לחשוף.

עיניו, פיטמתו, פרותו הסמיכה -
נשיפה וזיעה נוטפת.
מהי זו האנחה, בין סדין לשמיכה?
גם אני את הדוב עוטףת!

בברכת פסיביות אקטיבית מאד ,
יוסףה

כשאני לחוצה אני נושמת וסופרת שלוש שניות: שלושים ואחת, שלושים ושתיים, שלושים ושלוש. אני בשנות השלושים לחיי. בישראל. בברלין בשנות השלושים. במועדון הרוגטקה מציגות דראג במחאה על עליית כוחה של המפלגה הנאצית. הערב תופיע כאן הזמרת האמריקנית המצוינת סאלי בולז. בקהל יהיו בריאן הבריטי ומקסמיליאן המקומי. המשולש הביסקסואלי של החיים בסרט מתחיל בפיתוי.

סאלי לא מוצגת כביסקסואלית. שתי הדמויות הביסקסואליות המובהקות הן בריאן ומקסמיליאן. בואו נסתכל עליהם כעל הביסקסואל הטוב והביסקסואל הרע.

בריאן הוא ג'נטלמן בריטי. מורה לאנגלית. מעמד בינוני נמוך כזה. מוכן לקחת אחריות גם על תאונות שספק אם הוא אחראי להן. מנומס. נאמן. עם עמדה פוליטית אנטי-פאשיסטית ברורה, שגם מסבכת אותו בקטטה. you are a man of strong convictions אומר לו מקסמיליאן אחרי שבריאן מסרב למתנה הפתינית שמקסמיליאן מגיש לו.

מקסמיליאן הוא חסר מחויבויות פוליטיות או אחרות. עשיר מאד. לא חיב לעבוד ולכן גם לא עובד. נהנתן. רוצה גם מזה וגם מזו. מנסה ואף מצליח לקנות ידידים וידידות בכסף. פתין. ציד. כשהמצב מתחמם בברלין הוא עוזב.

אם נמשיך עם הקו הזה אנחנו בסכנה. אנחנו עלולות להגיע למסקנה שבריאן בכלל לא ביסקסואל. מרוב שהוא "בסדר" וטוב ואחראי, הוא בעצם רק סטרייט שמעד, קורבן תמים של מקסמיליאן הצ'ארמר. ככל שמקסמיליאן יותר פתין וערמומי ונהנתן, כך בריאן יותר סטרייט ותמים ובישן.

אחד מהפוסטרים לסרט

ההופעות על במת מועדון הקיט-קאט בברלין משקפות את עלילת הסרט. במקביל לרומן המשולש וההדדי של שני גברים ואשה, מוצג על במת המועדון קטע הכולל שתי נשים וגבר. הגבר הוא מנחה הקברט, שגבריותו אמנם בלתי-תקנית בעליל. המשולש על הבמה לא הדדי. שתי הנשים נמצאות שם בשביל הגבר, היחסים בינהן בכלל לא חשובים. מה זה אומר על המשולש שמחוץ לבמה? האם יש להפוך גברים לנשים ונשים לגברים כדי להבין שהיחסים של מקסמיליאן עם בריאן לא חשובים? אכן, היחסים של כל אחד מהגברים הללו עם סאלי מניעים את עלילת הסרט, ואולי אף מובילים להריון, בעוד היחסים בין בריאן ומקסמיליאן נשארים עקרים, רומן חולף ללא השלכות מיוחדות. נראה כי הסרט מעדיף את הקשרים הסטרייטים על פני הקשרים ההומוסקסואלים.

"המחר שיך לי" שר במועל יד ובקול יפהיפה הנער הנאצי הבלונדיני באחת הסצנות המחרידות בסרט המאד משעשע-מחריד הזה. הביטחון בשירתו מוצדק: המחר, ובמידה לא מבוטלת ההוה, כלומר העבר שאנחנו מכירות כרייך השלישי, שיך לו. אנחנו כאן. הסצנה בה נאצים מכים והורגים את אחד האורחים הקבועים במועדון הקיט-קאט, ערוכה בחיתוכים אכזריים לתוך סצנה של הופעה במועדון. אלה החיים שלנו. מסיבת דראג, הפגנה אלימה ומעצרים – תסתכלו עליהם ותראו אותנו.

כסף מניע את העולם

הדקדנס, אוירת ההפקרות המינית והפוליטית, הוא גיבור נוסף בסרט. סאלי רוצה להיות דקדנטית. מצליחה לעיתים, אולם קורים לה דברים לא דקדנטים בעליל: היא נכנסת להריון, למשל. או מאוכזבת מאביה, אותו היא מעריצה. שאיפתה של סאלי האמריקנית לחיים חסרי דאגה מזכירה את נסיונה של ארה"ב להישאר מחוץ למלחמה, נסיון שכשל בסופו של דבר. גם סאלי נכשלת ומגלה מעורבות רגשית למרות המאמץ להיות קלילה.

מקסמיליאן הוא דקדנטי מלידה. קודם שיפטרו הנאצים מהקומוניסטים, הוא גורס, אחר-כך ניפטר אנחנו מהנאצים. כך הוא ממצה את עמדתו הפוליטית האופורטוניסטית. אפילו אל מול הקהל המצטרף לשירת "המחר שיך לי", תגובתו מסתכמת במין פרצוף "מה אפשר לעשות". מה שחשוב הן ההנאות. הביסקסואל המובהק הוא הביסקסואל הדקדנטי, הלא מחויב, המשחק, שלא ניתן לסמוך עליו. כך מוצגת הביסקסואליות עצמה כמאפין דקדנטי.

לקראת סוף הסרט, ניתוק היחסים עם מקסמיליאן מסמן את ההתפקחות המינית והפוליטית לקראת האסון המתקרב. ההתפקחות לכאורה זו, מורכבת מהתמקדות של הסרט מרגע זה והלאה ביחסים בין סאלי לבראין – והביסקסואליות נעלמת. הדקדנס נגמר, השואה מתיחלה, ביסקסואליות היא רק שלב חולף, לא בוגר, אולי אפילו מטרים אסון.

מתוך אחת הגירסאות הבימתיות

המיינסטרים של הקהילה הגאה, נקרא להם לרגע דומואים, עושים יד אחת עם משרד החוץ כדי לעודד תירות לישראל, להציג את ישראל כשוחרת זכויות אדם, כשעצים ניטעים כדי לכסות את הריסות אל-עראקיב. יש פה גם קהילות גאות אחרות: קויריות, ביסקסואליות, טרנסיות, לסביות, הומואיות, פמיניסטיות – שמצהירות התנגדות לציונות. הנאצים השמידו הומואים, הפעם הדומואים יהיו בצד הרוצח. על רקע החשש הסביר הזה, מנחם שיש התארגנות גאה אנטי-ציונית בישראל עכשיו.

שלושים ואחת, שלושים ושתיים, שלושים ושלוש. לא נשאר הרבה זמן. הגז, הגטאות – הכל כבר כאן. להקרין את "קברט" ברוגטקה, בישראל, בתחילת 2011; ולפחד, ולבכות, ולא לדעת מה לעשות. אני מתגעגעת לכל החברות שעזבו לברלין. ברלין של ההווה, שאחרי נפילת החומה, מתלכדת עם ברלין שבסרט, שלפני בנייתה של החומה, ועם ישראל, הבונה כל העת את חומת ההפרדה. למי שיך המחר?

בקישור הזה תוכלו לחזות בשלב השאלות מהקהל, והנה גם המצגת בה השתמשתי (PDF) – הרגישו חפשיות להוריד אותה ולהינות מתמונות הדובים ההורסים! והנה גם השיר:

פלסטין נאנקת
אך בלילות הקרים
מובילני אפי
אל שדיך השעירים
אל קרעי מגדרך
מסוכסכים ותפורים

פלסטין מיואשת
אך הבוקר מחבק
עת זקנך המלבין
לאשכי מזנק
בנהמת דובים
ואתה כבר יונק

פלסטין מוכה
מעזה לירוחם
ואני בזרועותיך, דב מיוחם,
אלחש: בחורבן ציון ננוחם!

ביום שני, 16 בינואר 2011, הרסו שוב את גבעתיים. לא היתי שם, היתי בועדת המשמעת שהיתה לנוגה רותם באוניברסיטת בן-גוריון. היא הואשמה בתלית שלט מחאה נגד תקיפת משט הסיוע לעזה מבנין הסנאט של האוניברסיטה. היא קיבלה נזיפה והרחקה על-תנאי מהלימודים ועוד משהו ששכחתי. עונשים חמורים. זו האוניברסיטה בה אסור לתלות על לוחות המודעות כרזות שלא עברו אישור של הדיקן, ושפעילות פוליטית בה מדוכאת ביד קשה. במיוחד פעילות שמאל. בדיוק אז קיבלנו את ההודעה שהרסו בפעם התשיעית את גבעתיים והפעם הביריונים ירו כדורים מצופים גומי וגז מדמיע ויש פצועים. אז המשכנו מועדת המשמעת לבית-החולים. הביורוקרטיה בבית החולים דמתה לביורוקרטיה של ועדת המשמעת. לא נתנו לנו בהתחלה לראות את הפצועים ורק אחרי סיבובים והתעקשויות מצאנו אותם. למדנו שיש גם שני עצורים במשטרת רמת-גן. אחר-כך נסענו לגבעתיים, למחאה ולעזרה בבניה מחדש. למחרת בבוקר שוב יבואו כוחות האי-ביטחון להרוס.

למחרת בבוקר בסביבות שבע וחצי נסענו שוב לגבעתיים. השוטרים ריכזו את התושבות והתושבים בבית הקברות והרסו במרץ תוך פינוי ההריסות, מה שלא נעשה בהריסות הקודמות. המשטרה חסמה את הדרך הרגילה לגבעתיים אז לקחנו את העיקוף. הגענו די קרוב עם האוטו והתחלנו ללכת ברגל, ואז הגיעו שוטרים. הם היו לבושים בכיסוי ראש, מגיני ברכיים, מדי-קרב כאלה. חלקם עם קסדות. חלקם עם חגורות מלאות בחומרי לחימה מסוגים שונים, מכונות הרג ומכונות פציעה, רימונים או מטולים או וואטאבר שנראו כמו ציוד מסרט מלחמה. כך הם מתלבשים לגבעתיים.

אסרו עלינו להמשיך. עמדנו. דרשו תעודות זהות. מי שניהל את הענינים קרא לנו בזילזול ובלעג "הכוכבים". השאר האיצו בנו לתת תעודות זהות יותר מהר. כאילו צריך להספיק משהו וכמה זמן כבר לוקח להוציא תעודת זהות גם אם עושות את זה לאט?

סקרתי אותם במבט. אחד אחד. רציתי לראות אותם. לראות עיניים, משהו. אחד מהם שאל אם אני רוצה תמונה ואיים עלי במילים רבות וגסות שמשמעותן היתה שהוא יכה אותי. אחר הורה לי לזוז הצידה, רחוק יותר משאר האנשים שבאתי איתןם, מושך אותי הצידה מהמרפק. אני מבקש שלא יגע בי. פתאום היד שלי מעוקמת מאחורי הגב (טריק שהם עושים הרבה) כך שיכאב אבל לא יגרום נזק מתמשך, ואני נגררת אל מכונית, מועמדת עם הפנים למכונית ועורכים עלי חיפוש. שוטר אחר אומר ששמתי ידיים בכיסים (היה קר) אז הוא צריך לבדוק מה יש לי בכיסים, ממששים לי את הגוף, מתעכבים על הישבן, אני שואל אם הם עושים את זה כדי למשש אותי, אחד מהם אומר "אם לפחות היית נראה טוב", אחר שולח יד עטוית כפפה לאיזור איבר המין ומועך קצת.

באמת איך היתי נראה? מסתבר שזה חשוב. התאמתי לביטוי הגזעני "חזות מזרחית": עור כהה, זיפי זקן. היה אפשר להתלבט אם אני יהודי או לא. מעיל כתום חסר שרוולים וגופיה ארוכה לבנה. ג'ינס צר, לא צמוד. שרשרת כסופה לצוארי. אפשר לראות בתמונה:

היום הלכתי במראה דומה לאוניברסיטה העברית באל-קודס ("האוניברסיטה הגרמנית" מכנה אותה חברי המלומד שי) וכמעט נשארתי בחוץ. "לאן?" שואלת אותי המאבטחת אחרי עיון בתעודת הזהות שלי, שסעיף הלאום בה הוא כוכביות והשם הרשום בה הוא יוסף מקיטון. "למשפטים" אני אומרת בקול שקט. "אתה לומד פה?" היא מקשה. "לא", אני מודה. הפנים שלה לובשות הבעה של יאוש וצרות ואני מדמיןת שאין לה כונה להכניס אותי. "הוא איתי" – שי מציל את המצב והיא מותרת ונותנת לי לעבור. בניגוד לבן-גוריון, באוניברסיטה העברית מותרת איזושהי פעילות פוליטית. שי חושד שבבן-גוריון הפעילות מדוכאת כדי שלא יצא משם עוד וענונו. יש קשר בין האוניברסיטה לכור האטומי בדימונה, הוא אומר. רצו להקים אותה בהתחלה ליד הכור. פעם בקומת המרתף של הספריה היה אולם מטוחים, בשביל הספורט. הוא יודע הרבה דברים השי הזה.

חזרה לגבעתיים: עוד היד שלי מעוקמת, הוציאו מהכיסים שלי 50 שקל, טלפון סלולרי, מפתחות, נגן מוזיקה ואוזניות. תעודת הזהות כבר אצלם מקודם. שיחררו את היד. הקלה. שואלים אותי איפה אני גר. בהתחלה אני לא רוצה לענות, אחרי איומים אני עונה שבבאר-שבע. מוסרים לי את הדברים שהוציאו מהכיסים ומחזירים אותי לקבוצה.

החברות שואלים אם אני בסדר, עוזרות להתאושש. אני בסדר? רועדת קצת ומבוהל, יש גם תחושה מדכאת של חוסר-אונים, של היתקלות בכוח אדיר מימדים. אולי גם עלבון. יש עוד דברים. הזיכרון של הידיים שלהם, בכפפות, ממששות לי את הישבן ואיבר המין והנה עולה המחשבה הקלאסית: אולי זה באשמתי. הרהור בקול רם עם החברות בקבוצה: אולי לא היתי צריך להגיד כלום כשמיששו אותי. אני מבטלת את המחשבה. זה לא באשמתי. עולה מחשבה נוספת: אולי דמינתי את זה, אולי ככה זה חיפוש רגיל. לא דמינתי את זה. היד עוד כואבת, ותכאב עוד כעשרים דקות. כאב הוא תמיד זמני, אומר לנס ארמסטרונג, רוכב האופניים שנאבק במחלת הסרטן. כאב הוא זמני וכניעה היא לתמיד.

חיה נוח נותנת לי מצלמת וידאו קטנה ואני מתעדת את המשך האירועים בוידאו. זה עוזר לי להירגע, להרגיש מועיל, להרגיש מתנגדת באיזשהו אופן לכח שהופעל עלי קודם. אני מצלמת דיאלוגים אבסורדים בין חיה לשוטרים, בין השוטרים לבעלי כלי-הרכב שפתאום השוטרים החליטו לבדוק את תקינותם. מפעילים את המנוע ומכבים, בודקים את הגלגלים, מרימים את מכסה המנוע, דורשים מסמכי רכב וכיוצא באלה הצקות.

חיה חושבת שהם נבהלו. שהם מפוחדים. זה נשמע לי הגיוני. היתה לי הרגשה שהם נבהלו גם ממני, אולי ממראה הגבר הספק-ערבי שלי. יתכן שהבהילה אותם גם הנוכחות היהודית הסולידרית, ואולי גם המצלמה. שי טוען שיש פה בהלה גדולה יותר. הרוב היהודי שלהם מאוים. המדינה הציונית, זו שבה ליהודים יש זכויות יתר, מאוימת. זה נשמע קצת מוזר בתוך ההיתדרדרות המהירה לפאשיזם קיצוני אבל אולי ההיתדרדרות הזו היא תגובת הפחד לאיום. זה לא רק הגרעין האיראני. מדובר בקריסת הקונספציה של מדינה יהודית בכל מחיר, מהרהר שי. ארה"ב מקטינה את תמיכתה הפוליטית ואולי בקרוב גם הכלכלית. תנועת ה BDS נוחלת הצלחות, הלחץ הבינלאומי גובר, ויותר מדי אנשות יודעות/ים על הנכבה. זה כבר לא כמו לפני 10 שנים. מפחיד לציונים. אז הם בועטים חזק. חיה ושי צודקות. ומפחיד גם לי.

מישהי מהקבוצה חוזרת לבאר-שבע ברכב. אני מחליט להצטרף אליה. היה לי מספיק להיום. אני מוסרת את מצלמת הוידאו למישהו אחר ואנחנו נוסעות משם. מסתבר שיותר מאוחר נעצרו אחד-עשר אנשיםות, בהם חיה ומומטאז מהפורום לדו-קיום, פעיליםות ותושביםות מהישוב. אבל עכשיו חזרה הביתה. ביטחון. הקלה. אבל לא לגמרי: בראש יש לי תסריטים של שוטרים באים ומתפרצים לי הביתה. אני נוסעת לירושלים וחילים בתחנה המרכזית נראים מאיימים יותר מקודם. אני נח. מתקשרת לחברות. מקבל אהבה ותמיכה והקשבה. זה מאד עוזר. אני מעבירה שיעור במרכז הצמחוני זנגביל ונרגע. הולךת לראות דראג ירושלמי ונהנה. גונן מציע שאכתוב את הדברים, כדי לעבד, להבין, לבטא. זה מה שאני כותבת. תודה, גונן. עכשיו, כשחזרתי מירושלים, יום שלישי בערב, אני יותר שליו והפחדים מתפוגגים.

רן מספר לי בטלפון שמשחררים את כל העצורות/ים מלבד אחד. יעל מתקשרת לשאול אם ארצה להצטרף אליה בקרוב לנסיעה לגבעתיים. החויות שלי מאתמול משנות את גודלן בהקשר הרחב יותר: לאנשות/ים בגבעתיים אין מחסה מהקור ואין גישה לאוכל, כלואות בבית-הקברות של הישוב, בסכנת מעצר מתמדת, בעיצומו של מאבק על אדמתןם, ביתןם, זכותןם להתקים.

* עורקוב בערבית = גיבעה. עראקיב = גבעות. לכן בטקסט הזה אל-עראקיב = גבעתיים.

על המשמעות של חבּרות

זוגיות זו מילה לא יפה לתיאור היחסים בינינו. אנחנו לא זוג. זה כמעט מעליב. בטח שלא מונוגמיה. גם רומן לא מוצלחת, מבחינה פמיניסטית. סטוץ לא נוגעת בכל המימדים ולפעמים מזלזלת. ודאי שלא זיון. יזיזות מתחילה להתקרב, אבל מה קורה כשהדהוד הידידות ביזיזות קטן על החברות והקירבה? יש עוד מילים כנראה. אני אשתמש בחבּרות, ב-ב' דגושה. בחבּרות יש מהצבע של השורש חבּ בערבית שמבטא אהבה, מהצליל של חיבּור, חיבּוק. ויש בה קירבה למילה חברות ב-ב' רפה, מילה יפה.

אז חבּרות, אם כן. תהי חבּרות בינינו. רוצה להתחבּר איתך. אתה ואני חבּרות. בלי חוקים כתובים מראש, מילה חדשה ליחסים שמומצאים מחדש בכל פעם עם כל חבּר. כזו מין מילה, כזו מין חבּרות.

לא פעם בהסברה למען זב"ח או פמיניזם או כל מטרה אחרת, ביחוד בהסברה שאמורה לפנות לקהל רחב, עולה השאלה האם להפסיק לחבר בין דיכויים כדי שהקהל לא יתקשה לקבל את המסר, או אולי לרכך את המסר, לארוז אותו בעטיפה קלה לעיכול. אולי להיראות נורמלים יותר בבגדים ובשיער? או לבחור חולצה פחות פוליטית? אני רוצה להתנגד בדברים שאכתוב כאן לתשוקה הזו, ואני רוצה להתנגד לה בשתי פנים: פן אסטרטגי ופן עקרוני.

מן הפן העקרוני, ברור שמדובר בהונאה על חשבון ההנאה. אנחנו אומרות דברים שאנחנו פחות מסכימות איתם, או פחות מגניב לנו להגיד. אנחנו לובשות בגדים שלא כיף לנו ללבוש. אנחנו מעצבות כרוזים שלא מלהיבים אותנו, אנחנו משקרות קצת לקהל וקצת לעצמנו בנוגע לעקרונות או לדרך הצגתם. כמובן, שאנחנו לא כאלה קדושות שכל מה שנעשה תמיד חיב להיות 100% משקף את מצבנו ברגע נתון, אבל פה נעשית הנחה לקהל מתוך ההנחה שהם (הקהל) צרי אופקים, גיזענים, ספישיסיסטים, טרנספובים ועוד. ההנחה הזו היא בעצמה מתנשאת וגיזענית.

מן הפן המעשי זו טעות אסטרטגית. תשאלו כל אשת שיווק והוא תגיד לכןם: אין זרם מרכזי (מיינסטרים). זו פיקציה. תמיד כשאנחנו מכונות את ההסברה שלנו לאיזה ממוצע מדומין של אנשים, אנחנו (אולי) קולעות לקבוצה הגמונית כלשהי, שאיננה הרוב בשום אופן (שום קבוצה יחידה איננה הרוב). כל מי שאי פעם עסקה בפירסום יודע שאת "קהל היעד" יש לפלח לפי המון נתונים רלבנטים, אם רוצות להתאים את המסר או דרך הצגתו. והפילוח יוצר קבוצות שונות, ואליהן יש לכון הסברה שונה.

הדימיון של זרם מרכזי כלשהו שאליו מופנית ההסברה שלנו יוצר תמיד הסברה שמתאימה ליהודים גברים סטרייטים ממעמד בינוני. זו טעות אסטרטגית גם בגלל ההחמצה של הסברה לזהויות אחרות וגם בגלל שזו הקבוצה שיש הכי פחות סיכוי שתגלה אהדה למסר שלנו.

צריך לעבוד אחרת. צריך לבדוק איפה יש לנו חפיפת אינטרסים עם קבוצות כלשהן (איך גיזענות נגד מזרחיות קשורה באופן מעשי בזכויות בעלי-חיים למשל) ואז ללכת וליזום שיתוף פעולה או מאבק משותף עם קבוצה שהאינטרסים שלה חופפים במשהו את שלנו. ולעשות את זה עם הרבה קבוצות שונות. וככה ליצור אהדה למסר, וסולידריות.

צריך להפסיק לדמין את הזרם המרכזי כי המפלצת המדומינת הזאת בולעת במציאות את הסיכוי שלנו להצליח במאבקים השונים. הדמות המדומינת של הזרם המרכזי מנצחת את המציאות המגוונת של הרחוב. העולם הרבה יותר מענין ממה שנדמה לנו.

זאת שעומדת מולי בדוכן יכולה להיות ביסקסואלית, או פעילת איגוד מקצועי, או חובבת דיסקו – בדיוק כפי שהיא יכולה (בו זמנית) להיות עובדת בבנק או אוכלת בשר. יש לכבד את יכולתה להתמודד עם הזהויות והמסרים שלנו. זילזול בקהל אף פעם לא משתלם ותמיד מורגש ע"י הקהל. היא עשויה להשתכנע דוקא בגלל שיש לי סרט אידס על החולצה, או כאפיה, כפי שזה יכול לא לשנות לה, או לעצבן אותה, או להתגלות לה בפעם הראשונה כמשמעותי. הבחור שלקח ממני כרוז, יכול שלא לזרוק אותו לפח דוקא בגלל שנראיתי לו קצת הומו והוא תוהה אם מספר הטלפון על הכרוז הוא שלי.

ויש כמובן לזכור גם, שדרישה להיות נורמלי בזמן הסברה מרחיקה מהתנועה את כל אותן פעילות נפלאות שאינן נורמליות (בתכלס, כמעט כולנו, לא?). כלומר, התעקשות כזו תשאיר את התנועה כתנועה ללבנים-סטרייטים-נורמלים-יהודים. יהיה משעמם ולא יעיל, הלא כן?

אז בפעם הבאה אולי לא תחביאי את השיער הורוד מתחת לכובע כשאת מתראינת בטלביזיה, או לא תחליף את החצאית במכנסיים רק כדי להיראות מכובד יותר, ובודאי שלא נדרוש מאנשות אחרות להיות נורמליות כשהן עושות הסברה איתנו. זה מדכא, זה פועל נגד המאבקים שלנו, וזה לא עובד.