מגיבור לבוגד – הקלות הבלתי נסבלת של הטרור

האויב הגדול ביותר של מאבק הוא בוגדים ומשתפי-פעולה. בכל תנועת מחתרת, מהתנועות האנטי-נאציות ועד לאינתיפאדה הפלסטינית, דינם של משת"פים היה מוות. לצערנו, גם התנועה לשחרור בעלי-החיים לא חסרה בוגדים כאלו. רוצות דוגמא? בבקשה: פיטר יאנג וג'סטין סמואל יצאו יחד לשחרר חורפנים מכמה חוות לפרוות בארה"ב. לאחר שחורפנים רבים מאד מצאו את דרכם אל החופש, נתגלו עקבותיהם של השניים והם נאלצו לברוח. ג'סטין נתפס. באנוכיות בוגדנית הוא הגיע לעסקת טיעון עם התביעה, במסגרתה יודה בשחרור החורפנים, וינקוב בשמו של שותפו, פיטר יאנג, בתמורה לכך תדרוש התביעה עונש מאסר של שנתיים בלבד. ג'סטין הודה, נקב בשמו של פיטר וקיבל את העונש המופחת. לאחר שנים אחדות (בינתיים ג'סטין כבר שוחרר) נתפס גם פיטר יאנג. גם הוא נשפט ודינו נגזר לשנתיים מאסר, אותן החל לרצות לאחרונה. ברור שג'סטין הוא אדם עלוב שלא כדאי לפעול איתו, שהפחתה בענשו היתה חשובה לו יותר מגורל שותפו, ושיש להחרים אותו כדי להעביר מסר ברור בתנועה: אפס סובלנות למשת"פים!

הגרסה לסיפור שכתובה לעיל היא כנראה סוחפת. היא הגרסה השלטת בכתבי העת ובאתרי האינטרנט של התנועה. הבחירה לקרוא לה גירסה מרמזת שיש אולי עוד אחת. גרסה שעוד נשאל למה היא פחות סקסית וסוחפת, והרבה פחות מוכרת מזו:

פיטר יאנג וג'סטין סמואל, שני פעילים מחוייבים ומסורים, יצאו יחד לשחרר חורפנים מכמה חוות לפרוות בארה"ב. לאחר שחורפנים רבים מאד מצאו את דרכם אל החופש, הם נתפסו יחד במכונית ובה ראיות מרשיעות רבות. המכונית והציוד המרשיע שבה נלקחו ע”י המשטרה לבדיקה, אך השוטרים לא עצרו את ג'סטין ופיטר, והם נעלמו. לאחר זמן מה ג'סטין נתפס.

בתחילת החקירה הוצעה לג'סטין עיסקת טיעון לפיה ינקוב בשמות של פעילות/ים שונות/ים בתנועה ויתן מידע על אירועים (גם אירועים שאינם קשורים לשחרור החורפנים), ובתמורה יופחת עונשו לשנה אחת בלבד ותינתן לו חסינות מתביעות וחקירות נוספות בנושא. למרות שבאותה עת התביעה איימה במאסר של חמש עד עשר שנים, ג'סטין סרב לעיסקה מייד.

עורך-דינו של ג'סטין הציע עסקה אחרת, לפיה יסכים ג'סטין להעיד בפני חבר מושבעים בחקירה שמטרתה היתה לגלות האם אדם שלישי, לא פיטר, היה שותף למעשים, ובמהלך העדות יזכיר גם את פיטר יאנג. ג'סטין לא יצטרך להוסיף כל מידע על אירועים או א/נשים אחרות. בתמורה לעדות תדרוש התביעה עונש מאסר של שנתיים בלבד, אך ללא חסינות לג'סטין מתביעות אחרות, או מחקירת מושבעים במדינות אחרות בארה"ב.

השאלה הראשונה אותה שאל ג'סטין את עורך-דינו לפני שחתם על העיסקה, השאלה החשובה לו ביותר, היתה "האם העסקה עלולה לפגוע בפיטר?". עורך-הדין קבע כי חקירתו של ג'סטין ע"י מושבעים לא תחמיר את מצבו של פיטר, מפני שהמידע שג'סטין אמור היה לתת במסגרת העסקה כבר היה בידי התביעה, ונתמך במספיק ראיות אחרות, שמו של פיטר כבר היה ידוע לשלטונות, ראיות חזקות נגדו כבר היו קיימות, והליכים נגדו כבר החלו, וכן מפני שמידע המתקבל בחקירות מושבעים אינו קביל כראייה בבית-משפט ולכן לא יכול להשפיע על משפטו של פיטר.

האפשרות האחרת היתה הליכה למשפט ללא עיסקת טיעון, ופירושה היה זימון עדים נוספים ע”י התביעה – דבר שעשוי היה להשפיע לרעה על א/נשים רבות/ים, בעוד שבעדותו בחקירת המושבעים יכול היה ג'סטין להבהיר כי האדם השלישי לא היה מעורב כלל באירועים. בהיותו בטוח שעדותו לא תפגע בפיטר, ואף עשויה לנקות מחשד אדם שלישי חף מפשע, ובהיותו חושש מאד מהאפשרות של הליכה למשפט, הסכים ג'סטין לעסקה. גם התביעה הסכימה.

ג'סטין הודה, העיד בפני חבר המושבעים ונכלא. במהלך מאסרו נדרש להעיד בחקירת מושבעים נוספת במדינת מגוריו, אך סרב, כי סבר שהדבר יזיק לפעילות/ים אחרות/ים. כתוצאה מכך הוארך מאסרו.

שנים אחדות לאחר שהשתחרר ג'סטין, נתפס פיטר יאנג. גם הוא הואשם ודינו נגזר בעסקת טיעון (מבלי שהמקרה הגיע לכלל דיון בבית-משפט) לשנתיים מאסר, אותן החל לרצות לאחרונה.

הבדל מאד בולט בין שתי הגירסאות הוא האורך: הגירסה השנייה ארוכה בהרבה. מה יש בה שאין בגירסה הראשונה?

רגשות. משום מה רגשות לא נחשבים כעובדות חשובות כשאנחנו בוחנות סיפור או סכסוך. והרי ברור שרגשות הם חשובים מאין כמותם בקבלת החלטות. המצב הנפשי של ג'סטין המאויים בחמש עד עשר שנים, ומודאג מגורלו של אדם שלישי שלא היה מעורב במעשים משפיעים בודאי על האופן בו אנו תופסות את התמונה כולה.

נקודות מבט שונות. לדוגמא, ג'סטין סבר שהדברים שיאמר בחקירת המושבעים לא יכולים להזיק לפיטר, ולכן קבלת תנאי העסקה נראו לו כמעשה המזיק הכי פחות. מנקודת מבטו, אם היה דוחה את העסקה והולך למשפט, היו א/נשים נוספות מזומנות להעיד וזה היה עשוי לפגוע בהן או באחרות/ים. גם אם אנחנו לא מסכימות עם נקודת המבט הזו, עלינו לקחת בחשבון את היותה נקודת המבט ממנה פעל ג'סטין.

מידע נוסף. למשל, עסקת הטיעון הראשונה, שג'סטין סרב לה. למשל הבדיקה של ג'סטין עם עורך-דינו את השאלה "האם העסקה עלולה לפגוע בפיטר?”. זהו מידע חשוב מאד בשביל המאזינה לסיפור – אך מידע זה לרוב "מושמט בעריכה”. עלינו לחשוד בסיפורם קצרים מדי, פשוטים מדי, ושהמסקנות העולות מהם הן נחרצות מדי. הסיפור לרוב מורכב יותר, ודורש מאיתנו להשלים את המידע, הרגשי והנוסף, ולזכור שהסקת מסקנות "הגיונית" או "פשוטה" עלולה להיות מוטעית.

מדוע אם כן, קשה כל כך ליישם את החשד הבריא הזה? לדעתי, זה פשוט ההרגל הנפשי שלנו לקחת צד, לקבוע עמדה, להתייצב לצד החלש/ה והמנוצל/ת, בנחישות וללא פשרות. זה סוג של צדק שאני קוראת לו צדק מוסרי. במסגרת הצדק המוסרי אנחנו מחליטות כל הזמן מה לא מוסרי לאכול או ללבוש, מה מוסרי לחשוב או לעשות ועם מי מוסרי לשתף פעולה. הצדק המוסרי דורש מסקנה חד משמעית: כן או לא לאכול את הגלידה הזו (מה כתוב על האריזה?). הוא דורש נקיטת עמדה ובחירת צד: בעד הפלסטיניות או בעד הישראלים? הצדק הזה טוב להרבה החלטות חשובות בחיים, לרוב החלטות פשוטות.

הצדק המוסרי גורם לנו להרגיש חשובות וצודקות. הוא עוזר לנו לשים את הדילמה מאחורינו מהר, ולא לחשוב עליה יותר. בשפטנו אחרות על-פי אמות המידה המוסריות, אנחנו אומרות לעצמנו "אני לא כזאת", "בקהילה שלי אין בוגדים", "כאן כולנו טהורים". אלו תחושות שעוזרות לנו להשתייך ולהרגיש בטוחות ואהובות. וישנו גם צדק מסוג אחר.

הצדק האחר, שאני קוראת לו צדק יחסי (מהמילה יחסים, לא מהמילה יחסיות), אינו מחייב אותנו לבחור צד. אנחנו יכולות במסגרתו לסייע לשני הצדדים. אנחנו יכולות להשהות את השיפוט. צדק כזה בא לידי ביטוי כששתי חברות שלנו רבות ואנחנו רוצות לעזור להן לצאת מסבך הסיכסוך, למשל. איננו חייבות לצדד באף אחת מהן. אנחנו יכולות במקום זה לצדד בהקשבה, באמפתיה, בחמלה – ובכך נעזור להן הרבה יותר. טוב להפעיל צדק יחסי בבעיות שקשורות ביחסים. בין אם מדובר ביחסים בין שתי חברות ובין אם מדובר ביחסים בקהילה הרחבה (יחסים בין שתי קבוצות או בין קבוצה ליחיד/ה).

הצדק היחסי מציע לנו תגמולים פחות מידיים: בטווח הקרוב ניאלץ להמשיך לחשוב על הדילמה ולחיות איתה. להשהות את השיפוט. להקשיב לכל הצדדים. לא לגבש עמדה ברורה. לחיות עם אי-ודאות. עם אמיתות סותרות. נשמע כמו סיוט? ובכן, זה לא קל, אבל בטווח הרחוק מציע לנו הצדק היחסי תגמול גדול: יחסים טובים. עם הפעילות/ים שסביבנו, עם הקהילה בכלל, ועם עצמנו.

כן, גם עם עצמנו. הצדק היחסי מציע לנו להישאר מול הדילמה, וכך אנו מתמודדות בעצמנו עם תכונות שהינו רוצות לחשוב שאין בנו – (אבל כמובן שיש): חולשה, שבירות, חמדנות, אלימות. הצדק המוסרי מאפשר לנו להרחיק את הבעייה: לשים את הפושע בכלא, להחרים את הבוגד, ללעוג לחלש האופי. בהרחיקנו את הבעייה, אנחנו פטורות מלהתמודד פנים מול פנים עם החולשה, הפחד והאלימות שקיימות בנו כקבוצה וכיחידות. ככל שנסתכל על אחרות מבלי שנשפוט אותן מייד, כך נוכל יותר להביט בעצמנו בחמלה, ולהרשות לעצמנו לראות גם את הרע, ולא רק את הצודק שבנו. ולראות את הרע זה תנאי הכרחי לקראת שיפור, לא?

כמו כן חשוב לזכור שלפעמים, ובעיקר בקשר לפעולות ישירות (אם כי בהחלט לא רק) יש לא/נשים מניעים שאנחנו לא יודעות עליהם, ושאין לנו זכות לדעת עליהם (אם בגלל פרטיות, ואם בגלל סכנה כלשהי). אנחנו צריכות לסמוך על החברות שסביבנו יותר. אנחנו צריכות להניח שאם יש משהו שהן לא מספרות לנו אז יש סיבה טובה לכך. ולפעמים המשהו הזה יכול להיות חלק מההסבר להתנהגות שנראית לנו לא מוסרית.

גישה שיפוטית באופן מרתיע היא אחת הסיבות שקשה לחברות חדשות להצטרף לתנועה שלנו. אם אנחנו כל כך מחמירות וכל כך צודקות זה גורם למישהי חדשה שזה עתה באה לחוש מאויימת, נבחנת. ולא רק לחדשות: גם מי שותיקה בתנועה ורוצה לנסות לראשונה פעולה ישירה, למשל, אולי תחשוש לנסות זאת באווירה של חוסר תמיכה, באווירה שבה קל כל כך להפוך מ"גיבור" ל"בוגד".

גיבורים מוחלטים ובוגדים מוחלטים קיימים רק במיתולוגיות לאומיות-צבאיות. אני יודעת שאלה לא המודלים שאנחנו רוצות לחקות. באווירה של סלחנות, וקבלה של טעויות, הזדמנות שנייה ותמיכה נוכל לאפשר לפעילות לנסות, לטעות, ללמוד, לנסות שוב ולהצליח. זה גם מתאים לחזון שלנו באשר לאיך התנועה הזו אמורה להיראות: יותר כמו קהילה מחבקת וסולחת ופחות כמו ארגון צבאי קשוח…

אילו מסקנות מעשיות ניתן להסיק מכל זה? בואו נחשוב על חלק מהדברים שקורים אצלנו והופכים את החיים של חלק מהפעילות/ים לבלתי-נסבלים: חרם, למשל. החלטות על חרם הן פוגעות ביותר ויוצרות קרעים שקשה או בלתי-אפשרי לאחות. חרם הוא לעיתים רחוקות מאד (מאד!) התגובה המתאימה. חרם הוא ההיפך מתקשורת, הוא עלול לשמור אותנו בבורות נוחה כלפי האירוע. חרם מרחיק, ומגביר את השתיקה.

אנחנו רגילות להשתמש בחרם ככלי פוליטי, ובעיקר כמכשיר לייצור הזהות שלנו (“טבעונית" היא זהות המבוססת על חרם והיא זהות חשובה מאד לרבות מאיתנו). האפקט של חרם על יחסים הוא אפקט טרוריסטי במובן הרע והמקורי של המילה. חרם אמור להיות אמצעי טרור, כלי הפחדה. חרם משפיע על מי ששוקלת לעשות או לא לעשות מהלך מסויים ע"י הפחדה: אם תעשי זאת – ינדו אותך. עצוב לחשוב שאנחנו מפעילות טרור אחת על השניה.

אך איך ניתן ללא חרם להעביר מסר ש"התנהגות כזו וכזו הינה בלתי נסבלת בקהילה"? ובכן, יש לקרב ולהגביר את התקשורת והדבור: לשוחח, לשאול, לספר איך את/ה מרגיש/ה לנוכח המצב. לצרף עוד א/נשים לשיחות. להקשיב ולהסביר.

במצבים של סכסוך, מי שמזדהה במובהק עם צד בסכסוך, עדיף שתתרכז בתמיכה רגשית לצד שהיא מזדהה איתו, בלי לנסות לפעול נגד הצד השני או במטרה לשנותו. מי שיכולה להזדהות עם שני הצדדים כדאי שתשמש גשר לתקשורת ותנסה לעודד דיאלוג ותספק אוזן קשבת ותמיכה. פישור, גישור והקשבה חיוניים לפתרון הסכסוך הרבה יותר משיפוט.

תימכו גם במי שטעתה, כי כך יהיה לנו יותר אומץ לטעות (ולעשות), והרי מי שטעה, נשבר או ויתרה זקוק/ה לתמיכתנו יותר מכל!

קבלו טעויות שאנשים עושות, כי כך נעודד כנות: נפחית את הסיבה להסתיר חולשות וטעויות, ונגביר את האמון. קהילה מקבלת היא קהילה שאני יודעת שאוכל לשוב ולהשתייך אליה, גם אם חרגתי מגבולות ההתנהגות שלה. אפילו מערכת ה"צדק" של הקפיטליזם (הכלא) מכירה בצורך להגביל את תקופת הענישה ומחזירה את המורחק אל החברה. עצוב שדוקא בתנועה שלנו העונש הוא נצחי.

חפשו את המידע הרגשי ואת המידע הנוסף שחסר בסיפורים שאנחנו שומעות או מעורבות בהם. הניחו שכוונות טובות השתבשו ולא שכוונות רעות התממשו.

שאלו את המעורבות בסיפור שאלות ואל תניחו דברים מראש. שאלו שאלות מחבקות כמו "איך הרגשת?" ולא שאלות מאשימות כמו "למה עשית את זה?”

עודדו תקשורת בין הצדדים ותקשורת של הקהילה עם כל אחתד מהןם.

כדאי שיהיו בתנועה צוותים שמוכנים מראש לטפל במשברים כאלה. א/נשים שיש להן את הנטייה האישיותית, שילמדו ויקראו בתחום ושיקחו על עצמןם להוביל מהלכים של הבנה, חמלה, קבלה, פישור וגישור בקהילה. למזלנו פועל בקהילה שלנו צוות הטראומה, וניתן לפנות אליהן. כדאי להקים צוותים נוספים כאלה.

כפי שניתן לראות, השהיית השיפוט והצדק היחסי אין פירושם התעלמות מהבעייה ומעבר לסדר היום – להיפך – הם מעודדים דיבור, התבוננות פנימית, חשיפת רגשות וקירבה שבאמצעותם ניתן יהיה לטפל בבעייה באופן הרבה יותר מעמיק.

כל תקופת שהותו בכלא הוחרם ג'סטין ע"י התנועה למען בע"ח בארה"ב. כתובתו בכלא לא פורסמה באתרים ובחוברות המיועדות לתמיכה באסירים, והוא הוכרז "בוגד". את תקופת המאסר, הזמן בו היה זקוק לתמיכה יותר מכל – עבר ג'סטין ללא כל תמיכה מהתנועה. התקשורת של התנועה (פנזינים, אתרי-אינטרנט, עיתונים וכו') מעולם לא ביקשה את תגובתו כשדיווחה על האירועים הקשורים בו ובפיטר. גם כשהשתחרר לבסוף המשיך החרם, ולמעשה ג'סטין מוחרם ע"י רבים עד עצם היום הזה.

גם את יכולה להיות קורבן של הקלות הבלתי-נסבלת של החרם, של הקו הדק כל כך המפריד בין "גיבור" ל"בוגד", של הטרור הבין-אישי. למעשה היחסים של כולנו מושפעים במידה זו או אחרת מהמנטליות הזו: עם מי את לא מדברת? מי מחרימה אותך? מה את מרגישה בקשר לזה? קדימה, לדבר!

תגובה אחת ל-“מגיבור לבוגד – הקלות הבלתי נסבלת של הטרור

  1. יוסףה, את מהמםת!
    פוסט רגיש, חושב וחומל. אני חושב שבין כל המאבקים, הקולות הקשים והייאוש, שדוחף באמת א/נשים לעשות חרמות או להשתמש בכלים אחרים מסוג זה, חסר קול כמו שהשמעת בפוסט הזה.
    ומעבר לזה, אתה פשוט כותבת מקסים ומרגש.
    תודה🙂

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s