דברים שאמרתי לפני הקרנת הסרט “מקלייבל”

התפרסם לראשונה באתר יומן חייתי
אפשר גם לשמוע ולראות אותי נואםת את זה כאן

כשהשתתפתי באירועי היום הבינלאומי נגד מקדונלדס בשנה שעברה שאלו אותי כמה אנשים, בהזדמנויות שונות: למה דוקא מקדונלדס? מה, התאגידים האחרים פחות גרועים? לכל מי שפועלת מדי פעם נגד מקדונלדס יש תשובה אחרת לשאלה הזו. לאחת מפריעה הפגיעה בזכויות העובדים והעובדות, לאחר בוערת ההשתלטות התרבותית האמריקאית. גם לי יש תשובה: מקדונלדס הם בשבילי סמל. ולא רק בשבילי. הם הפכו לסמל של עוצמה תאגידית, מושא להערצה ע"י רבים (חבל), וסמל שנוא לאחרות.

אז למה דוקא מקדונלדס הם סמל? אולי בגלל ההצלחה הכלכלית והתרבותית שלהם: סניפים ברוב ארצות העולם, רווחים של מיליארדי דולרים, לוגו שאנשים מזהים תמיד. אבל מקדונלדס מצליחים בעוד משימה: הם מצליחים לגלם את כל מה שרע בכלכלה ותרבות תאגידית. הם דוגמא מושלמת לחסרונות הכל כך בולטים של השיטה:

איפה עוד יש תאגיד שמעורב גם בכריתת יערות גשם וגם בשחיקת תנאי העבודה בעולם כולו? גם בזיהום מקורות מים וגם בעינוי ורצח של בעלי-חיים? מי עוד מעביד ילדות בתנאי ניצול כדי לייצר צעצועים שיעודדו התמכרות של ילדות אחרות לתזונה לא בריאה? והרשימה עוד ארוכה.

הדוגמא של מקדונלדס כל כך טובה, כל כך ברורה, שאם הם לא היו קיימים היו צריכים להמציא אותם רק כדי להראות כמה זה נורא, כמה זה כואב, כששמים רווחים לפני הכל.

מי שבאו לסרט הקודם בסדרה "מאחורי המסיכה" ישימו לב לנושא המשותף לסרט ההוא ולסרט שנראה היום: העיסוק בחוק ומשפט. את הסרט הקודם יצרה עורכת-דין המייצגת פעילות לשחרור בעלי-חיים שפועלות בניגוד לחוק. הסרט היום עוסק במשפט הארוך ביותר בהסטוריה של אנגליה. העיסוק בחוק ומשפט אינו מקרי. הכח שיש לתאגידים מאפשר להם לקבוע חוקים, ולקבוע גם אילו חוקים יאכפו ואילו לא. חוקים כמו ה AEPA וה AETA עברו ביוזמה תאגידית בארה"ב ומגדירים בתנאים מסויימים פעולות חוקיות כמו חלוקת עלונים כפעולות טרור.

אנחנו חיות באשליה שהחוקים שלנו נקבעים ע"י פוליטיקאים, כגון אל-פרזידנטה ג'ורג' דבליו בוש, שבא לבקר את עושי דברו במידל-איסט, אך לתאגידים יש השפעה מכרעת על המערכת החוקית-משפטית-פרלמנטרית. ובוש הוא השליח שלהם, לא להיפך. אז אנחנו מוקפות? מה אפשר לעשות?

אי-ציות אזרחי הוא אחד הכלים שלנו נגד מערכת חוקים מעוותת שכזו. וכשאסור לחלק עלונים אז חלוקת עלונים היא אי-ציות אזרחי. גם אני לפעמים מחלקת עלונים, לפעמים גם נגד מקדונלדס. וגם אתן עלולות למצוא את עצמכן פתאום בצד הכואב של אלת השוטר או בצד הנעול של תא המעצר, בגלל ביקורת לגיטימית. אבל האם הפעילות הזו משפיעה? זה באמת עוזר? בואו נראה:

האם סניף מקדונלדס ברחוב שינקין בתל-אביב נסגר כיוון שחלונות הסניף נופצו שוב ושוב ושוב בשנים האחרונות? קשה לדעת. מן הסתם היתה לכך השפעה כלשהי. האם רווחי התאגיד הצטמצמו בגלל הסרט דל התקציב "לאכול בגדול" של היוצר העצמאי מורגן ספרלוק? האם משום כך שונה התפריט בסניפים? ייתכן. האם משמרות המחאה העקשניות והממושכות של "מאבק אחד" מול סניף מקדולנדס באיבן-גבירול בת"א ומול סניפים אחרים גרמו ללקוחות פוטנציאלים להרהר בשנית על הרגלי האכילה שלהם? כנראה שכן.

מקדונלדס לא נסגרו, וכלכלת התאגידים לא התמוטטה, אבל הולכת ונוצרת קהילה, תנועה, של אנשים שמדי פעם תוקעות קצת את גלגלי השיניים של המכונה. והמקרה שמתואר בסרט הוא דוגמא מצויינת לכך: שתי פעילות שתכננו להשפיע מעט באמצעות חלוקת עלונים, ושהשפעתן עלתה בהרבה על ציפיותיהן. הן הצליחו, מבלי שניסו, לגרום לתאגיד לפעול נגד עצמו. הם נראו בעיני התאגיד כטרף קל, אך כששיני המכונה ננעצו בהן – נשברו השיניים.

יש גם הבדל מעניין בין גיבורי הסרט הקודם שהראינו כאן, "מאחורי המסיכה" לבין גיבורי הסרט שלנו הערב. גיבורי הסרט "מאחורי המסיכה", פעילי החזית לשחרור בעלי-החיים, הם גיבורים מאד קלאסים: הם מסתכנים במאסר ולפעמים בפציעה ואף במוות כדי לשחרר חולדות ממעבדות ותרנגולות מכלובים. הם מסווים את עצמם, פורצים למיתקני עינויים ומצילים חיים, בלילה, באנונימיות. אחד מפעילי החזית לשחרור בעלי-החיים נשאל בסרט מה יהיה אם ייאסר, הרי יאלץ להיות רחוק מילדיו, בינהם תינוק קטן. הוא משיב בשלוה שזה מחיר המאבק, והוא מוכן לו.

בניגוד אליהם הלן, אחת הגיבורות בסרט שלפנינו, רק רוצה לחזור הביתה ולהשקות את הגינה, ודייב, שהוא אב חד-הורי, רק רוצה שיהיה לו עוד קצת זמן לשחק עם הילד שלו. הן לא התכוונו להסתכן ולא תכננו להתעמת עם מקדונלדס. בניגוד לגיבורים המיליטנטים ומעט מאצ'ואיסטים של החזית לשחרור החיות, הגיבורים של מקלייבל נראים קצת חנונים, עם פחות סקס אפיל ואין להן גלימה מתחת למשקפיים. ובכך כמובן, כוחם. הלן ודייב הן אתם ואני. גם אתן ואני עושות פעולות מחאה פשוטות כגון חלוקת עלונים, וגם אתן ואני עלולות להסתבך בגללן, אם נביע בקול רם עמדות שלא מוצאות חן בעיני התאגידים.

מעשה הגבורה השגרתי, היומיומי שלנו הוא יצירת קהילה. תנועה. בואו נשתמש במקדונלדס כדי לראות כמה התנועה שלנו יכולה להיות מאוחדת ומגוונת. יכולות לשתף בה פעולה פעילות לשחרור בעלי חיים יחד עם ארגוני הורים שמודאגים מבריאות ילדיהם, למשל. מקדונלדס מראים לנו, וכדאי לנו לראות, שסופה של השיטה בה רווחים חשובים יותר מהכל, תלוי, בחשיבות שנהיה מוכנות לתת למטרות של זולתנו. במילה אחת: סולידריות.

הקהילה שנוצרת סביב ההתנגדות חייבת להיות סולידרית. כי הכלכלה התאגידית רעה לכולנו. ואם נפעל יחד, מכיוונים שונים, עם דגשים שונים – אבל יחד – אז יש לנו הרבה יותר סיכוי. יותר סיכוי לגרום לתקלה במכונה התאגידית, יותר סיכוי לחיים.

תגובה אחת ל-“דברים שאמרתי לפני הקרנת הסרט “מקלייבל”

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s