דברים שאמרתי לפני הקרנת הסרט “אני חיה”

"אני חיה" אומרת אינגריד ניוקירק, גיבורת הסרט, ונותנת לסרט שנראה את שמו. מה המשמעות של אמירה כזו? המפיקים הבטיחו בטקסט הפרסומי שהסרט יתחקה אחר מניעיה וינסה לחשוף את מה שגורם לה לפעול במחוייבות כה גדולה למען בעלי-חיים. מה מניע את אינגריד ניוקירק, שהיא חיה, לפעול? מה מניע חיה לפעול?

אני חיה, משמע יש לי גוף. להיות בעלת-גוף זוהי סכנה, כי הגוף שלי, בין אם אני תרנגולת ובין אם אני אדם, הוא אתר של דיכוי. הגוף ממויין ונמדד: במדגרות בתעשיית הביצים בהן בוקעים אפרוחים ממיינים אותם לזכרים ונקבות. הנקבות מיועדות לחיים של כאב בכלובים קטנטנים, הזכרים נזרקים לפח למות מוות איטי מחנק, מעיכה או צמא כיוון שאינם מטילים ביצים. האפרוחות נשארות בחיים כי ניתן לנצל את גופן, את מערכת הרבייה שלהן, כדי להרוויח כסף.

גם הגוף שלי ממויין ונמדד. הדבר הראשון שהאחות אמרה לאימי כשנולדתי היה המין שלי, מה שהשפיע על הדרך בה גידלו אותי והתייחסו אלי בהמשך חיי. תינוקות אחרים שהאחות הכריזה עליהן כבנות, שנולדו במקומות עניים יותר, לעולם אכזרי יותר, מצאו את עצמן באותו המצב של התרנגולות – שורדות הודות לניצול מערכת הרבייה שלהן ע"י תעשייה כלשהי, והפיכתן לסחורה. כוונתי לנשים נסחרות בתעשיית המין. כן, כשיש לך גוף, אפשר לנצל אותך, ומי שיש לו כח לנצל אותך לרוב ינסה לעשות את זה.

הפוליטיקה של דיכוי הגוף היא פוליטיקה של סדר ותקינות. ישנם גופים תקניים: רזים במידה הדרושה, בהירים, אנושיים, וישנן סטיות תקן. למשל, להיוולד עם סימני מין נקביים וזכריים בגוף אחד, כפי שקורה לאחת או שניים מתוך כל 1000 תינוקות, נחשב לסטיית תקן. מייד מסתערים הרופאים עם הסכין, להחזיר את הסדר על כנו. להיוולד כהה עור פירושו לרוב שיש מקומות שתודר מהם, מקומות ללבנים בלבד. נשים צריכות להסיר שיער מגופן, גברים צריכים להיות חזקים. נכים, שבשירותים הם מגדר נפרד, זקוקים כמובן לעזרתנו גם אם הם לא חושבים כך. גם אם יש יוצאים מן הכלל, הפוליטיקה של דיכוי הגוף היא פוליטיקה של סדר.

להגיד "אני חיה" פירושו להפר את הסדר. חיות מקומן בבית-המטבחיים, או בכלא הקרוי גן-חיות, או באקווריום הקטן והמשעמם עד שיגעון מעל הטלביזיה. חיות לא משחקות בשדה הפוליטיקה. לא מקימות ארגונים להגנה על זכויותיהן. אבל הנה הן כן, כלומר, אנחנו כן.

בצוואתה אינגריד ניוקירק מבקשת לבתר את גופה לחלקים: לצלות את בשרה במנגל, להכין מעורה ארנקים, מרגליה מחזיקי מטריות. היא מוותרת על סימני הכבוד האחרון להם זוכים בעלי הפריבילגיות בתרבות שלנו, כדי לחלוק גורל אחד עם חסרי המזל, אלו שגופם מצמיח נוצות או פרווה, אלו שגופם אינו תקני כשלה. כך היא מפרה את הסדר.

אך לא תמיד היא מודעת לעדיפות הכח שלה מול גופם של אחרים. למשל, היא מאבדת את כל האמפתיה שלה כשחוקר סמוי מטעם האירגון שהיא עומדת בראשו מתקשה בעבודתו.

חקירה סמויה במתקן המנצל חיות היא עבודה איומה, שוחקת, מדכאת – וחשובה מאין כמוה. אין הרבה המוכנות לעשותה. כשהחוקר הסמוי ששלחה למשחטת תרנגולי-הודו מתקשה בהפעלת המצלמה, מפחד, מרגיש – היא מחליפה אותו, ועושה זאת בחוסר סבלנות.

היא גם לא תמיד מפירה סדר – לפעמים היא דוקא סדרנית קפדנית. היא מנהלת את הארגון שהקימה כתאגיד לכל דבר. אמנם במקום האינטרס הכלכלי המניע תאגידים מוצבת הדאגה למצבם של בעלי-חיים וזה כמובן שוני משמעותי מאד, אך העובדים נמדדים, ממויינים, מקודמים, באותה התנהלות קרירה, קורקטית, עם שטיחים מקיר לקיר, שאפשר היה למצוא בחברת היי-טק.

גם את גופה שלה היא הופכת במידה רבה לכלי במאבק, ויוצרת אתוס של הקרבה ומסירות טוטלית שקשה לחיות לפיו. אולי זו הסיבה שהסרט מעט נוטה לפולחן אישיות כלפיה.

ישנה סצנה בה אינגריד ניוקירק בוחרת מלל ותמונות למסע פירסום המשווה בין זוועות העבדות של אפריקנים בארצות-הברית למצבם של בעלי-חיים במוסדות מנצלים היום. האם באותו רגע היא מודעת לפריבילגיות שלה כאשה לבנה בחברה שהיא עדיין חברה גזענית?

כשאלכס פצ'קה, שהקים איתה את הארגון, מדבר על כך שאף אדם שפוי לא היה הולך לעבוד במשחטה, האם הוא חושב על הפריבילגיות הכלכליות שלו, לעומת חוסר הברירה של אלו הנאלצים לעבוד בעבודות מסוכנות ואיומות כאלה?

כשאינגריד יוזמת מסעות פרסום לקידום הצמחונות, בהשתתפות פמלה אנדרסון שלובשת ביקיני עשוי מחסה, היא מחזקת את הסדר המדכא שבו גופן של נשים הוא רק כלי זמין לסיפוק תשוקותיהם של גברים.

אנחנו חיות, ולחיות יש תחושות ורגשות: כאב, געגועים, תשוקה, עונג, רעב, שמחה. אמפתיה. סולידריות. אחריות. אולי זה מה שמניע את אינגריד ניוקירק, חיה מסוג אדם, אשה לבנה, ממעמד בינוני, אמריקאית, לפעול. גופה החייתי מתמלא עצב למראה כלב רזה, מתמלא זעם מאדם שמענה שור עד כדי שהיא מבצעת פעולה ישירה, בגיל שמונה! להצלת השור. ועם זאת היא משתתפת באכיפת הסדר, אותו סדר שאותו היא גם מפירה.

ישנם כמה רגעים, מעטים, בסרט שהם מה שנקרא "קשים לצפיה". מכעיס אותי להשתמש במושג הזה כי ההתרחשויות המצולמות הן לא סוגיית הסברה. פשיטת עורה של פרה בעודה בחיים הוא לא אירוע "קשה לצפייה" הוא אירוע קורע-לב, בלתי-נתפס, נפשע, שהפרה בו הולכת לאיבוד כשאנחנו מתמקדות רק בקושי שלנו לראות את זה. הסדר המדכא קיים כי אנחנו לא מסתכלים. הסדר תלוי בהפניית המבט שלנו מהסבל, מהסובלת, למקום אחר. ועם זאת, אני לא אסתכל בתמונות האלה. הן באמת קשות לי מדי. אפנה מבטי ואחשוב על ההדחקה. אתם מוזמנות למצוא אפשרויות התמודדות נוספות. הנה הצעה:

פעולות מפירות סדר לא מוגבלות לצוואות יצירתיות או הפגנות. בפוליטיקה של הגוף, אחד הדברים החשובים, האינטימיים ביותר, זה מה נכנס לגוף שלנו – ומה לא. אני בחרתי בטבעונות, כלומר הימנעות מאכילה, לבישה או שימוש בכל מוצר או חומר שהופק מגופן של בעלות-חיים: עור, בשר, ביצים, חלב. הבחירה בטבעונות היא הפרת סדר, שכן היא סירוב להשתתף בפעולה שהופכת את אחיותי החיות למוצר. הגוף שלי מייצר אמירה פוליטית, אפשרות קיום. מתוך הבעת הסולידריות הזו, יש לי הכבוד לומר: גם אני חיה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s