אלימות יקירתי

פורסם לראשונה בבלוג הפנזין – על אלימות ואי אלימות לבקשת חגי מטר המאמם!

אני שונאת אלימות. אפילו את המילה אלימות אני שונאת. היא ערמומית כזאת וחמקמקה. נראה שהשימוש בה מאד לא יציב: המדינה משתמשת במילה אלימות לתיאור ילד פלסטיני שזורק אבן על טנק, החברות שלי מתארות באמצעותה את הטנק. בויכוח שהשתתפתי בו בפורום פציפיזם באינטרנט טענו שפעילות החזית לשחרור בעלי-חיים הן אלימות כי הן פורצות למקומות שבהם מענים חיות ומשחררות את החיות תוך גרימת הרס לרכוש.

נראה שכל אחת מגדירה את המעשים הלא-לגיטימיים בעיניה כאלימות, ואת המעשים הלגיטימיים כלא-אלימים. יוצא שאלימות = רע, אי-אלימות = טוב. יופי, באמת למדתי הרבה.

הויכוח סביב אלימות הוא ויכוח סביב הלגיטימיות של הפעלת כח. איזו הפעלת כח היא לגיטימית בעיני ואיזו לא. לזו שלא, אני אקרא אלימות.

נראה שהקונצנזוס סביב אלימות קטן מאד. אפשר להסכים אולי שגבר אשכנזי עשיר וחזק שתוקף במקל אישה קשישה פלסטינית ענייה ושודד ממנה את הזיתים האחרונים שלה זו אלימות, אבל אם אנחנו מתדרדרות להסכמות כאלה אז מה שווה הדיון הזה בכלל?

אני אוהבת אלימות. לפעמים כשאני כועסת בא לי להכות, לצעוק, להטיח חפצים ברצפה ובקירות. האנרגיה הזאת משחררת, עוזרת להמשיך הלאה. כשאני לבדי אני לפעמים אכן צועקת, מקללת, זורקת נעל בכח על הרצפה. אולי יהיה לי פשוט יותר להגדיר אלימות ע”פ המניע שלה?

כשאני מרגישה אלימה זה בדרך כלל מתוך תסכול, פחד או כעס. אז אולי אלימות היא פעולה שנובעת מרגשות כאלה, וכוללת הפעלה של כח? ופעולה מתוך רגשות של חמלה, אהבה, סולידריות היא פעולה לא-אלימה?

אבל אז יש בלגאן. כי למשל אפשר מתוך חמלה והזדהות לעשות גם דברים מאד טיפשיים ופוגעים. למשל לכפות על ילדות ללכת לבית-ספר. פעולה שאני ממש ממש רוצה להגדיר כאלימות, אבל מדי-פעם נעשית מהמניעים הטהורים של דאגה כנה לילדות… או למשל ברית-מילה. ניתוח כריתת ערלה ללא הרדמה שמתבצע בתינוק חסר ישע – אצלי במילון זו התמונה ליד הערך אלימות. אבל יש מי שמוסרים את ילדם לסכין המוהל שלא מתוך כעס, תסכול או פחד. אוף.

ובכלל עוד לא דיברנו על כל הסוגים של אלימות לא פיסית. הו, כמה בלגאן יכול להיות שם! אלימות כלכלית, למשל. המניע שלה הוא בכלל רדיפת-בצע ועוצמה. השיטה הכלכלית היא אלימה והופכת את כולנו לאלימות כשאנחנו קונות שמפו. ומי בכלל אשם באלימות הכלכלית? שר האוצר? זה כל כך מפוזר ודיפוזי…

אני פוחדת מאלימות. פעולות שיש סיכוי שאקבל בהן מכות או אעצר בהן מפחידות אותי ואני מנסה להימנע מהן. אני פוחדת גם להיות אלימה. באחת ההפגנות שוטר הפיל בדחיפה אותי ועוד כמה נשים. התחלתי לצעוק לו “תת-ב-יש! תת-ב-יש! תת-ב-יש!…” ואלה שמסביב הצטרפו אלי ונוצרה מקהלה מביישת כזו שמצביעה על השוטר וצועקת. פתאום פחדתי מהאלימות של עצמי. מזה שאני יכולה, עם העוצמה של החברות שלי איתי, לבייש מישהו. ואולי הוא באמת מתבייש? ואולי קשה לו, אבל אין לו עבודה אחרת? מפחיד אותי שאני יכולה לפגוע בא/נשים. ובא/נשים שקרובים לי אני יכולה לפגוע הכי הרבה.

הייתה גם תקופה די ארוכה שבה הפעילות הפוליטית שלי בקבוצת “סוגרות” הייתה הפגנות מול בתים של א/נשים שמעורבים בניסויים בבעלי-חיים. היינו מגיעות לבית של נשיא מכללת תל-אביב יפו, למשל, בית בו הוא גר עם משפחתו, ומקימות רעש וצועקות סיסמאות שקוראות לשכנות/ים שלו להוקיע אותו ומחלקות בתיבות הדואר פליירים “הכירו את השכן שלכןם”. ההפגנות נמשכו שעות רבות בכל פעם, במטרה להפריע את שגרת חייו עד שיתייאש ויוותר על מעבדת הניסויים בבע”ח שהחל להקים במכללה. התרגשתי מהפעילות הזאת. זה הרגיש כמו מאבק, כמו מלחמה, כמו משהו שקורה. היה הרבה פורקן של כעס ותסכול, אבל זו הייתה גם פעולה מתוך דאגה לבעלי-חיים וחמלה. אם נשיא המכללה, נחמיה פרידלנד, היה יוצא בדמעות ומתחנן שנלך הייתי רואה בזה הצלחה. איזו מין בנאדמית אני?

נראה שהחוויה ב”סוגרות” הייתה טראומטית במידה מסוימת בשבילי. אחרי האלימות המשטרתית שהופעלה בתגובה נגדנו וכללה חיפוש בבתים, החרמת מחשבים, חקירות – וכמובן מכות בהפגנות, נמנעתי מפעילויות מהסוג הזה. “אלימות גוררת אלימות?” אולי. ואולי לא הייתי צריכה להתייאש?

אני משתעממת מאלימות. תמיד הרגשתי קצת משועממת וקצת שעובדים עליי בדיונים המעצבנים על פציפיזם למתחילים: “ואם יבוא מישהו להרביץ לך ולא תוכלי לברוח כי תהיי עם גבס על הרגל ויהיה לך שוקר חשמלי והתוקף יהיה רטוב מגשם ויהיה לך בתיק סנדביץ’ טופו – מה תעשי אז??”. אני אגיד לך מה אעשה: אשתעמם עד מוות! כל ההיפותטיקה הזאת שלא קשורה בשיט לחיים שלי…

כבר הייתי קרוב לוותר לגמרי על המילה אלימות ועל חלוקה של הפעלות כח ללגיטימיות מול לא-לגיטימיות והנה באו רוסנה ועדי והעבירו סדנא על אי-אלימות בקייטנה ביער נווה שלום, והציעו לי הגדרה חדשה. אלימות תוגדר ע”פ האפקט שלה על הקורבן (או הלא-קורבן אם יתברר שזו לא אלימות). כדי לסווג פעולה מסוימת כאלימות על הקורבן לחוש בעקבות הפעולה פגיעה או פחד או השפלה. לאחר דחייה מוחלטת ממבט ראשון של ההגדרה הזו, אימצתי אותה בהתלהבות, ועכשיו אני שוב ביקורתי כלפיה.

אולי מדובר בשילוב של כל אלה: לפעמים האלימות טמונה בכוונה, לפעמים במעשה, ולפעמים בתחושה של מי שהאלימות הופעלה כלפיו. אולי לא צריך הגדרה ברורה ואולי אני באמת צריכה לוותר כבר על המילה הזו.

תגובה אחת ל-“אלימות יקירתי

  1. לפני כמה ימים עומרה הזכירה לי את הציטוט הזה מתוך "סטון בוץ' בלוז":
    "אולי זה השיעור שניסיתי ללמד את עצמי כל פעם- שעוצמה חשובה יותר מכוח פיזי. ושהעולם טועה. יש לי זכות לחיות".

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s