אם רשרש

סוף הקיץ באילת, מאוחר בלילה. אמנם התחילה שנת הלימודים, אבל אני לא אקום מחר לבית-ספר. עכשיו, כשחוק חינוך חובה לא מאיים עוד על ההורים שלי, אני יכול סוף סוף לשים מאחורי את ההצקות הלעג והמכות – אלימות שכוונה לשיערי הארוך, דיעותי השמאלניות, וגינוני הנשיים. החופש החדש הזה, מלווה בתחושת הקלה, מתופף גם בדפיקות לב של משהו אסור ומסוכן.

הרחובות שקטים בשעה הזו, הרוח המדברית מתפנקת. אני חרמן, בדרך לעשות קרוזינג באם-רשרש.

אם-רשרש: מלפנים הים, מצד שמאל הקניון הכי צפוף בארץ, מצד ימין מלון. ברחבה עשרה או חמישה-עשר עצי אשל מחטניים, שרידי צריף תחנת המשטרה הבריטית ופסל "דגל הדיו". הגירסה הבית-ספרית הולכת בערך כך:

ב 10 במרץ 1949, הסתיים מבצע "עובדה" שהיה למעשה מירוץ בין חטיבת גולני וחטיבת הנגב של הפלמ"ח – מי מהן תגיע קודם לאם-רשרש ותכבוש אותה. הפלמ"ח הגיעו קודם, אך אויה, לא היה ברשותם דגל ציוני גאה להניף מעל פיסת החוף הכבושה. מייד פשט פלמ"חניק מסוקס את חולצתו, וחשף את שריריו העבריים לשמש המדבר. השמש נישקה כל אחת מפטמותיו בעוד חבריו לנשק שופכים דיו על החולצה המיוזעת, כדי לצייר דגל, ומטפסים על התורן הזקוף, רגליהם המאובקות מחבקות את המוט, במאמץ אחרון להגיע לקצה, ולתלות שם, את מה שמוכר לכל תיכוניסט אילתי חרמן בשם "דגל הדיו".

דגל הדיו

בגירסא אחרת של הסיפור, המתאימה יותר לתמונה, אחת החיילות מוציאה סדין מהאמבולנס הצבאי ומציירת עליו בדיו את הדגל. זו הגירסא שאני נוטה להאמין לה, דוקא בגלל שהיא איננה גירסת בית-הספר. בכל אופן, בשבילי, וביקום המקביל של הומואים, הרחבה מיועדת למפגשים מיניים מזדמנים.

החורשה הקטנטנה חשוכה. האוויר מבושם בכבדות בריח מחטי העצים ומלח הים. בין העצים צללי גופם של גברים טעוני תשוקה, עקוצי חשש, נשופי תקווה. אך לא הלילה. כל הצללים שייכים לעצים, ורק פסל "דגל הדיו" מתחפש בחושך לידיים המבקשות לגעת. אני לבד. מתיישב על הספסל שבגבול האשלים והים ומחכה. דברים טובים באים למי שמחכים. אינשאללה.

– "אהלן"

– "הו" אני נבהל, "לא ראיתי אותך מגיע. שלום" אני מחייך.

– "אתה… בא לפה הרבה?"

– "מדי פעם"

משהו מוזר בבחור הזה, המבוגר ממני בכמה שנים. אורם החלש של הפנסים לא מצליח ללטף את פניו וכאילו עובר דרכם, משוה לזיפים שעל לחיו מראה של אלפי כוכבים.

– "אני יוסי, נעים מאד" אני מושיט את היד

– "אני ואליד" הוא מקרב את ידו לשלי. אני מצפה למגע כפו החמימה אבל היד שלו פשוט עוברת דרך שלי, או שלי דרך שלו, ואני לא מרגיש דבר! ואליד רואה את ההלם על פני ומסביר:

– "אתה לא יכול לגעת בי, כי מבחינתך אני לא כאן."

– "מה? למה אתה מתכוון?"

– "מה אתה יודע על המקום הזה?" הוא שואל כמו מורה להיסטוריה בטיול שנתי

– "אם-רשרש?" אני מספר בקיצור על הבריטים והפלמ"ח והדגל

– "כן…" הוא נאנח. "לא סיפרו לך בבית-ספר על סבתא שלי"

– "סבתא שלך?"

– "סועאד אם-רשרש. היתה רופאה. היא טיפלה ברגליהם הנפוחות של עולי רגל מוסלמים למכה באמצעות צמחי מרפא. על שמה קרוי המקום." היה ניכר כי ואליד גאה בסבתו עד מאד. "סבא שלי" המשיך "בנה חלק מביקתות הבוץ שהיו כאן פעם, והוא וסבתא גרו בהן. כשהתחילה הנכבה, הגיעו שמועות מפחידות לאיזור. הם נשארו כי לא חשבו שהציונים ידרימו עד כאן. גם נוכחות הירדנים באיזור הישרתה ביטחון. אבל תוך כדי השיחות לשביתת נשק, בניגוד להחלטת האו"ם, הכוחות שלכם התחילו לנוע דרומה. בשלב מסויים החיילים הירדנים נסוגו, וסבתא וסבא שלי, ושאר המשפחה, הבינו שבלי נשק, ועם כל כך מעט אנשים, הם לא יצליחו להתנגד לכיבוש. השמועות על הטבח בדיר יאסין ובטנטורה הוסיפו לפחד, והם החליטו לברוח דרומה למצרים."

אם-רשרש

– "טוב היתה מלחמה, אתה יודע… חוץ מזה, איך הסיפור קשור לכך שאנחנו לא יכולים לגעת אחד בשני?"

– "היתה מלחמה זה תירוץ להרבה דברים" הוא נראה לי פתאום יותר עצוב ומופנם "הסיפור עובר במשפחה, אני שמעתי אותו מסבתא שלי ומאבא שלי, שתיארו לי את המקום הזה, את ביקתות הבוץ, את הסערות הדרומיות מדי שנה, ואת יופי ההרים האדומים והים. תמיד רציתי לבקר כאן, לא, בעצם, לשוב ולגור כאן. אני מרגיש פה בבית."

– "ואתה לא יכול לבוא לגור כאן…" ניחשתי את ההמשך

– "לא. אני לא יכול, כי המדינה שלך אמנם נותת אזרחות ליהודים שהם והורי-הוריהם מעולם לא גרו כאן, אבל לא לפלסטינים שחיו כאן וגורשו, או לילדים שלהם."

– "ובגלל זה אי אפשר ללחוץ לך את היד?"

– "בערך, כן. כלומר, הבעיה היא בך, לא בי. מי שלא מתנגד לנוכחות שלי כאן יכול בהחלט להרגיש את הגוף שלי. אתה עדיין מסוייג." היה נדמה לי שראיתי חיוך אוהד על פניו של ואליד.

– "כן, בטח שאני מסוייג, איך אפשר שלא? אם אתה תחזור לגור כאן וכל הפליטים הפלסטינים יחזרו לגור כאן – זו תפסיק להיות מדינה יהודית."

– "ואז?"

– "מה זאת אומרת ואז? לא יהיה מקום בטוח בעולם לעם היהודי!"

– "והמדינה שלך עכשיו היא מקום בטוח לך? אתה לא חוטף מכות בבית-ספר על זה שאתה שמאלני? ובאיזה מחיר האשליה הזאת של ביטחון יהודי נשמרת? מי משלם על הפריבילגיה שלך לחיות במדינה יהודית?"

– "תראה, ואליד, אני נגד הכיבוש והכל, ואפילו שמת לב שמרביצים לי בגלל זה" התגאיתי קצת, "אבל לא היתי רוצה לחיות במדינה ערבית. אני הומו, ואני מפחד ממשטרים דתיים"

– "גם אני רוצה מדינה חילונית, זה יהיה המאבק המשותף שלנו, אם תרצה" משהו בו התרכך. אני חושב שהוידוי על הנטיה המינית שלי נגע ללבו. "המדינה שלך לא ממש סובלנית כלפיך, הרי התרבות הצבאית שנוצרת כאן היא הומופובית להחריד, לא? כבר חשבת מה תעשה בצבא? תסרב? או תתגייס בלי לספר ותהיה בארון שלוש שנים?"

– "עוד לא חשבתי מה לעשות" הודיתי. המחשבות על הצבא גרמו לי דיכאון. "אז אתה אומר שאם אפסיק לפחד, תתמוך במאבק שלי?" ניסיתי לברר ברמז…

– "זה גם המאבק שלי, נהיה שותפים" הוא חייך קצת במבוכה. הבנתי את תשובתו היטב והלב שלי פעם ברעש שנשמע עד עקבה. פחדתי, אבל לא נתתי לפחד לצמצם את האפשרויות.

הזיפים שלו הפסיקו לזרוח, והוא הביט בי ארוכות, ישר לתוך עיני. ההתרגשות נזלה בזיעה דרך עורי והרעידה את נשימתי. הנחתי יד על ברכו של ואליד. היד והברך נגעו. הוא קירב את פניו לשלי, והנשימה החמימה שלו כמעט גרמה לי להתעלף. "בוא" הוא אמר, "נראה מה אנחנו יכולים לעשות יחד". השפתיים שלנו התחברו והראש שלי הסתחרר. נשמנו אחד את השני, ליטפנו, נישקנו – הזמן עבר במהירות. היה נדמה לי שאנחנו מכירים שנים רבות. ראיתי אותנו בהפגנות, ישיבות ארוכות אל תוך הלילה, מסיבות, סדינים, גופים, זיעה – הכל בשעות הספורות שבילינו על הספסל.

החל לעלות השחר, מאיר חלושות את החזה, החשוף עתה, של ואליד. שתי צלקות דקות, כמעט בלתי נראות, נחו לרוחב חזהו מכל צד. המפרץ הזה יפה עד כאב. יש כאן מקום לשנינו.

– "מתי תשוב?" שאלתי מתוך געגוע שכבר התחיל לזחול מהבטן שלי ללב

– "בקרוב" השיב ואליד

– "אינשאללה" עניתי

מפרץ

3 תגובות ל-“אם רשרש

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s