10 דברים שלא ידענו על יוסףה מקיטון

פורסם ב"גוטרנס" אתר האינטרנט לקהילה הטרנסג'נדרית בעברית, ב 13.11.2009, במסגרת סדרת הכתבות "10 דברים שלא ידענו על…".

מענינת הבחירה בכותרת הזו: דברים שלא יודעות/ים עלי. בחברה הפסיכולוגיסטית שלנו, הדברים הפחות ידועים נחשבים לאמיתיים יותר. אם מישהוי מסתיר/ה איזה סוד, הסוד נחשב לאמיתי יותר מהדברים הגלויים. כך מודל היציאה מהארון של לסביות והומואים למשל, מניח שהזהות האמיתית יותר היא זו שהיתה בארון, שהיתה סוד. גישה זו טומנת פח לטרנסג'נדרים רבים: הזהות שנחשבת אמיתית היא זו שאנחנו לא מגלות (בשביל חלקנו זו הזהות שניתנה לנו בלידה). כך טרנספובים רואים בטרנסיות גברים ובטרנסים נשים: הזהות שנחשבת לסוד, נחשבת לאמיתית יותר.

מכל זה נובע שהכותרת לעיל יכלה להיות: "האמת עלי". זו כותרת דכאנית במידה שאינני יכולה להסכים לה, שכן אין שום אמת לספר עלי. אני לא בחורה של אמת ושקר, אני בחור של דראג, חיקוי וסיפור. סיפור, שיותר חשוב מה המסר שלו, מאשר אם הוא קרה "באמת".

אז הנה כמה סיפורים, שאינם אמת או שקר, אלא מענינים בפני עצמם:

1 – נולדתי קוויר/ית
כשנולדתי, האחות אמרה לאמא שלי "מזל טוב, נולדה לך בן!". אמי המבולבלת חשבה שהאחות לא יודעת עברית וניסתה לתקן אותה, אבל בימים שאחרי הלידה היה ברור: אני קוויר/ית גאה. בכיתי עם סלאשים, פניתי לעצמי בלשון מעורבבת וסירבתי לבחור צבע אחיד לבגדי התינוק/ת שלי. כשהתבגרתי שיחקתי בחבל, בגומי, במשאיות, בבובות, במשחקי קופסא, ברגשות של המבוגריםות שטיפלו בי ובלהתחפש לכל מיני דמויות של א/נשים וחיות אחרות. היו לי כמה שמות עוד לפני שהגעתי לגן-הילדותים.

2 – גדלתי באילת
עשיתי קרוזינג בחורשת אום-רשרש, בין שרידי בנין המשטרה הבריטית, שהיה שם לפני 1948 לבין הים. הברזתי מבית-הספר כדי ללכת לשחות עם חבר בעירום. בכיתה שלי הרביצו לי כי היה לי שיער ארוך וזקן (מדהים מה שהורמונים עושים, הא?), וגם בגלל שעל המכנסיים ציירתי את דגל פלסטין, שהטמבלים קראו לו דגל אש"פ. ריססתי גרפיטי נאיבי על קירות בית הספר ואולם הספורט, ומשטרת אילת פתחה לי תיק. היתה לי חברה, היה לי חבר, היו לי חברותים.

3 – סירבתי להתגייס לצבא הכיבוש
בעניין הצבא היו לי שתי אפשרויות: להתגייס לצבא הציוני ואז לצאת מהארון במדים באירוע גאווה בגינת שינקין ב 1993 (תודו שזו ממש פוליטיקה מעפנה) או לסרב להתגייס ולשבת בכלא. כמובן שבחרתי בכלא. היה משעמם מאד, אבל מסתבר שהכלא מקום טוב לתעמולה, כי כולןם היו משועממותים כמוני. אז ארגנתי הרצאות על זכויות אדם, ונתתי לכולןם לשאול אותי שאלות על הזהות שלי, על האמת האמיתית שלי, על איך נולדתי וכו'

4 – למדתי במחלקה ללימודים קווירים, במכון הקווירי של גטבורג, שבדיה
אחרי שהעיפו אותי מהנח"ל ויצאתי מהצבא על 21, אה סליחה, אחרי שהתייאשו מלכלוא אותי ויצאתי מהכלא הצבאי, טסתי לשבדיה ללמוד במכון הקווירי של גטבורג. עיר מהממת עם אנשות נפלאים לחלוטין: כל היום רק פוליטיקה ודראג ופורנו פמיניסטי. היה מגניב, אבל התגעגעתי לעברית הסקס-מניאקית וגם הויזה שלי נגמרה. קיבלתי מהמכון תואר ראשון במדעים קווירים מדויקים ותנ"ך.

5 – ההורות שלי גידלו אותי כטבעוני/ת
אבא שלי הניק אותי (כן, זה אפשרי) ואפילו שלא הבנתי את זה בתור תינוק/ת, הוא אמר לי בכל הנקה: "הנה חלב חופש, תינוק קטנה ומתוק שלי, כשתגדלי, לא תאכל יותר דברים חלביים אז תהני מזה כל עוד אתה יכולה". וכך, עד היום לא נגעו שפתיי בביצים, חלב או גופות של בעלות-חיים.

6 – כשאני רואה סרטים מסוימים אני בוכה
בוכה כמו ילדה קטן או כמו איש גדולה. דמעה מובילה לדמעה, לפעמים בקול ולפעמים חרש. הגב רועד קצת. יש נזלת. הנשימה לא סדירה. תמיד אני מקווה שהסוף של סרט עצוב יהיה שונה אם אראה אותו שוב, ולפעמים זה אכן קורה.

7 – חריזה זה הדבר הכי חשוב בעולם
יש חרוזים טובים ומענגים מאד, שכל ההברה האחרונה שלהם מתחרזת, כמו: "רונית, חיות זה לא משחק / המוסר שלך נמחק". יש גם חרוזים עלובים שמתחרזים רק בעיצור האחרון של ההברה האחרונה, כמו: "שיער ארוך עם זקן – זה עושה אותי חרמן", שאם תשאלו אותי, זה בכלל לא חרוז.

8 – אני יודעת המון על מנוע של מכוניות
למרות שאין לי רישיון ואני נוסע בעיקר באוטובוסים ואופניים, יצא לי ללמוד לא מעט על מכוניות מהחבר המהמם שלי, שהוא חשמלאי מכונאי והנדסאי רכב. קדימה, תשאלו אותי על צילינדרים ובוכנות, מנועי 4 פעימות ומערכות שמן מים וחשמל באוטו – יהיה מגניב!

9 – אני באר-שבעי גאה
לפני שנה וקצת עברתי לעיר מאממת יותר מתל-אביב ומופלאה יותר מירושלים: באר-שבע. ולא, אני לא סטודנטית פה. יש פה עיר, אתןם יודעות/ים, לא רק אוניברסיטה. אני שותףה במקלט לתרנגולות נפגעות תעשיית הביצים יחד עם עוד שלוש חברות קווירים. בואו תעשו אצלנו שבת (או כל יום אחר) – נשמח לארח אותכןם! כתבו לנו ל carbolet@gmail.com

10 – זכות השיבה – היא כה מגניבה
כי מי שגורשה ב 1948 מביתו, או ברח מפחד המלחמה, יש לה זכות לשוב. כדי להגליד את הפצע, כדי ליצור כאן חברה שלא מבוססת על אפרטהייד, כדי שנוכל לצעוד יד ביד עם אסוואת ואל-קאוס בלי להיות בעת ובעונה אחת גם בנות-ברית וגם מדכאות-מדוכאים. כי זה הסיכוי היחיד לחיים בארץ הזו, ארץ של פליטות/ים ומהגרים/ות. כי כך נוכל להפסיק את הנכבה המתמשכת גם היום, בכפרים הלא מוכרים בנגב, באפליה כלפי ערביות/ים בתחומי הקו הירוק, במחסומים ובמשטר הצבאי הרצחני בשטחים. כך גם הקרע בין המוצא הערבי של הסבא והסבתא שלי, עליהןם השלום, לבין יהדותןם, אולי יתחיל סוף סוף להתאחות אצלי. אצל הנכד הקווירית שלהןם, דור שלישי לשואה באירופה ולאפרטהייד בפלסטין.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s