1933

[אזהרת טריגר: בפוסט יש תיאור של תקיפה מינית]

ביום שני, 16 בינואר 2011, הרסו שוב את גבעתיים. לא היתי שם, היתי בועדת המשמעת שהיתה לנוגה רותם באוניברסיטת בן-גוריון. היא הואשמה בתלית שלט מחאה נגד תקיפת משט הסיוע לעזה מבנין הסנאט של האוניברסיטה. היא קיבלה נזיפה והרחקה על-תנאי מהלימודים ועוד משהו ששכחתי. עונשים חמורים. זו האוניברסיטה בה אסור לתלות על לוחות המודעות כרזות שלא עברו אישור של הדיקן, ושפעילות פוליטית בה מדוכאת ביד קשה. במיוחד פעילות שמאל. בדיוק אז קיבלנו את ההודעה שהרסו בפעם התשיעית את גבעתיים והפעם הביריונים ירו כדורים מצופים גומי וגז מדמיע ויש פצועים. אז המשכנו מועדת המשמעת לבית-החולים. הביורוקרטיה בבית החולים דמתה לביורוקרטיה של ועדת המשמעת. לא נתנו לנו בהתחלה לראות את הפצועים ורק אחרי סיבובים והתעקשויות מצאנו אותם. למדנו שיש גם שני עצורים במשטרת רמת-גן. אחר-כך נסענו לגבעתיים, למחאה ולעזרה בבניה מחדש. למחרת בבוקר שוב יבואו כוחות האי-ביטחון להרוס.

למחרת בבוקר בסביבות שבע וחצי נסענו שוב לגבעתיים. השוטרים ריכזו את התושבות והתושבים בבית הקברות והרסו במרץ תוך פינוי ההריסות, מה שלא נעשה בהריסות הקודמות. המשטרה חסמה את הדרך הרגילה לגבעתיים אז לקחנו את העיקוף. הגענו די קרוב עם האוטו והתחלנו ללכת ברגל, ואז הגיעו שוטרים. הם היו לבושים בכיסוי ראש, מגיני ברכיים, מדי-קרב כאלה. חלקם עם קסדות. חלקם עם חגורות מלאות בחומרי לחימה מסוגים שונים, מכונות הרג ומכונות פציעה, רימונים או מטולים או וואטאבר שנראו כמו ציוד מסרט מלחמה. כך הם מתלבשים לגבעתיים.

אסרו עלינו להמשיך. עמדנו. דרשו תעודות זהות. מי שניהל את הענינים קרא לנו בזילזול ובלעג "הכוכבים". השאר האיצו בנו לתת תעודות זהות יותר מהר. כאילו צריך להספיק משהו וכמה זמן כבר לוקח להוציא תעודת זהות גם אם עושות את זה לאט?

סקרתי אותם במבט. אחד אחד. רציתי לראות אותם. לראות עיניים, משהו. אחד מהם שאל אם אני רוצה תמונה ואיים עלי במילים רבות וגסות שמשמעותן היתה שהוא יכה אותי. אחר הורה לי לזוז הצידה, רחוק יותר משאר האנשים שבאתי איתןם, מושך אותי הצידה מהמרפק. אני מבקש שלא יגע בי. פתאום היד שלי מעוקמת מאחורי הגב (טריק שהם עושים הרבה) כך שיכאב אבל לא יגרום נזק מתמשך, ואני נגררת אל מכונית, מועמדת עם הפנים למכונית ועורכים עלי חיפוש. שוטר אחר אומר ששמתי ידיים בכיסים (היה קר) אז הוא צריך לבדוק מה יש לי בכיסים, ממששים לי את הגוף, מתעכבים על הישבן, אני שואל אם הם עושים את זה כדי למשש אותי, אחד מהם אומר "אם לפחות היית נראה טוב", אחר שולח יד עטוית כפפה לאיזור איבר המין ומועך קצת.

באמת איך היתי נראה? מסתבר שזה חשוב. התאמתי לביטוי הגזעני "חזות מזרחית": עור כהה, זיפי זקן. היה אפשר להתלבט אם אני יהודי או לא. מעיל כתום חסר שרוולים וגופיה ארוכה לבנה. ג'ינס צר, לא צמוד. שרשרת כסופה לצוארי. אפשר לראות בתמונה:

שוטרים מעקמים את היד שלי ומחפשים עלי

היום הלכתי במראה דומה לאוניברסיטה העברית באל-קודס ("האוניברסיטה הגרמנית" מכנה אותה חברי המלומד שי) וכמעט נשארתי בחוץ. "לאן?" שואלת אותי המאבטחת אחרי עיון בתעודת הזהות שלי, שסעיף הלאום בה הוא כוכביות והשם הרשום בה הוא יוסף מקיטון. "למשפטים" אני אומרת בקול שקט. "אתה לומד פה?" היא מקשה. "לא", אני מודה. הפנים שלה לובשות הבעה של יאוש וצרות ואני מדמיןת שאין לה כונה להכניס אותי. "הוא איתי" – שי מציל את המצב והיא מותרת ונותנת לי לעבור. בניגוד לבן-גוריון, באוניברסיטה העברית מותרת איזושהי פעילות פוליטית. שי חושד שבבן-גוריון הפעילות מדוכאת כדי שלא יצא משם עוד וענונו. יש קשר בין האוניברסיטה לכור האטומי בדימונה, הוא אומר. רצו להקים אותה בהתחלה ליד הכור. פעם בקומת המרתף של הספריה היה אולם מטוחים, בשביל הספורט. הוא יודע הרבה דברים השי הזה.

חזרה לגבעתיים: עוד היד שלי מעוקמת, הוציאו מהכיסים שלי 50 שקל, טלפון סלולרי, מפתחות, נגן מוזיקה ואוזניות. תעודת הזהות כבר אצלם מקודם. שיחררו את היד. הקלה. שואלים אותי איפה אני גר. בהתחלה אני לא רוצה לענות, אחרי איומים אני עונה שבבאר-שבע. מוסרים לי את הדברים שהוציאו מהכיסים ומחזירים אותי לקבוצה.

החברות שואלים אם אני בסדר, עוזרות להתאושש. אני בסדר? רועדת קצת ומבוהל, יש גם תחושה מדכאת של חוסר-אונים, של היתקלות בכוח אדיר מימדים. אולי גם עלבון. יש עוד דברים. הזיכרון של הידיים שלהם, בכפפות, ממששות לי את הישבן ואיבר המין והנה עולה המחשבה הקלאסית: אולי זה באשמתי. הרהור בקול רם עם החברות בקבוצה: אולי לא היתי צריך להגיד כלום כשמיששו אותי. אני מבטלת את המחשבה. זה לא באשמתי. עולה מחשבה נוספת: אולי דמינתי את זה, אולי ככה זה חיפוש רגיל. לא דמינתי את זה. היד עוד כואבת, ותכאב עוד כעשרים דקות. כאב הוא תמיד זמני, אומר לנס ארמסטרונג, רוכב האופניים שנאבק במחלת הסרטן. כאב הוא זמני וכניעה היא לתמיד.

חיה נוח נותנת לי מצלמת וידאו קטנה ואני מתעדת את המשך האירועים בוידאו. זה עוזר לי להירגע, להרגיש מועיל, להרגיש מתנגדת באיזשהו אופן לכח שהופעל עלי קודם. אני מצלמת דיאלוגים אבסורדים בין חיה לשוטרים, בין השוטרים לבעלי כלי-הרכב שפתאום השוטרים החליטו לבדוק את תקינותם. מפעילים את המנוע ומכבים, בודקים את הגלגלים, מרימים את מכסה המנוע, דורשים מסמכי רכב וכיוצא באלה הצקות.

חיה חושבת שהם נבהלו. שהם מפוחדים. זה נשמע לי הגיוני. היתה לי הרגשה שהם נבהלו גם ממני, אולי ממראה הגבר הספק-ערבי שלי. יתכן שהבהילה אותם גם הנוכחות היהודית הסולידרית, ואולי גם המצלמה. שי טוען שיש פה בהלה גדולה יותר. הרוב היהודי שלהם מאוים. המדינה הציונית, זו שבה ליהודים יש זכויות יתר, מאוימת. זה נשמע קצת מוזר בתוך ההיתדרדרות המהירה לפאשיזם קיצוני אבל אולי ההיתדרדרות הזו היא תגובת הפחד לאיום. זה לא רק הגרעין האיראני. מדובר בקריסת הקונספציה של מדינה יהודית בכל מחיר, מהרהר שי. ארה"ב מקטינה את תמיכתה הפוליטית ואולי בקרוב גם הכלכלית. תנועת ה BDS נוחלת הצלחות, הלחץ הבינלאומי גובר, ויותר מדי אנשות יודעות/ים על הנכבה. זה כבר לא כמו לפני 10 שנים. מפחיד לציונים. אז הם בועטים חזק. חיה ושי צודקות. ומפחיד גם לי.

מישהי מהקבוצה חוזרת לבאר-שבע ברכב. אני מחליט להצטרף אליה. היה לי מספיק להיום. אני מוסרת את מצלמת הוידאו למישהו אחר ואנחנו נוסעות משם. מסתבר שיותר מאוחר נעצרו אחד-עשר אנשיםות, בהם חיה ומומטאז מהפורום לדו-קיום, פעיליםות ותושביםות מהישוב. אבל עכשיו חזרה הביתה. ביטחון. הקלה. אבל לא לגמרי: בראש יש לי תסריטים של שוטרים באים ומתפרצים לי הביתה. אני נוסעת לירושלים וחילים בתחנה המרכזית נראים מאיימים יותר מקודם. אני נח. מתקשרת לחברות. מקבל אהבה ותמיכה והקשבה. זה מאד עוזר. אני מעבירה שיעור במרכז הצמחוני זנגביל ונרגע. הולךת לראות דראג ירושלמי ונהנה. גונן מציע שאכתוב את הדברים, כדי לעבד, להבין, לבטא. זה מה שאני כותבת. תודה, גונן. עכשיו, כשחזרתי מירושלים, יום שלישי בערב, אני יותר שליו והפחדים מתפוגגים.

רן מספר לי בטלפון שמשחררים את כל העצורות/ים מלבד אחד. יעל מתקשרת לשאול אם ארצה להצטרף אליה בקרוב לנסיעה לגבעתיים. החויות שלי מאתמול משנות את גודלן בהקשר הרחב יותר: לאנשות/ים בגבעתיים אין מחסה מהקור ואין גישה לאוכל, כלואות בבית-הקברות של הישוב, בסכנת מעצר מתמדת, בעיצומו של מאבק על אדמתןם, ביתןם, זכותןם להתקים.

* עורקוב בערבית = גיבעה. עראקיב = גבעות. לכן בטקסט הזה אל-עראקיב = גבעתיים.

6 תגובות ל-“1933

  1. באמת תודה לגונן על הצעתו.

    מזל שמול הכלים המפחידים (אני נבהלתי רק מהתמונות שלהם..) של המשטרה והממסד הספקת לצבור כבר הרבה כלי התמודדות, גם עם המצבים הטראומטיים האלה וגם עם השאלות והמחשבות שעולות בעקבותיהם. וטוב שיש גם אנשים ומרחבים לחלוק איתם/ן בזה.

    ואולי אין כבר צורך להגיד, אבל בכל זאת אני לא יכולה שלא להגיד, שממש לא מדמיינות דברים כאלה. ואני מצטערת לקרוא על החוויה המזעזעת הזו. איזה חלאות. ולמרות שכאב הוא זמני ושהחוויות תמיד משנות את גודלן באיזה שהוא שלב פה, וכל שאר ההסתייגויות שציינת, לי הקריאה של החווייה שאת מתארת הייתה בכל זאת מאד קשה ומעוררת זעם.
    ואני לא חושבת שהזעם הזה מפחית או מושווה לזעם או לכאב על ההרס של גבעתיים, הוא חלק ממנו, או בא יחד איתו.

    ועם כל זה – בסוף לא יצא לנו לנסוע לגבעתיים.. אבל אולי בימים הקרובים?🙂

  2. יוספית יקרה ואהובה,
    מרגישה שאין לי מלים מתאימות להגיב על האלימות, ההשפלה והחושך הגדול שהופנה כלפיך. זה מכווץ לי את יכולת הביטוי והמחשבה. נותרו לי רק תחושות שקשה וכואב בגוף וגם בלב.
    אני שמחה לקרוא שמצאת את הכוחות לשתף ולהיתמך וגם להקשיב ולתמוך.
    תודה שכתבת.
    מחבקת בחום,
    בלי

  3. כה מוצלח שאראה אותך מחר ב"זוכרות" ואוכל להודות לך על התגובה ובכלל על הנוכחות המטיבה שלך בחיים שלי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s