תגובות ותשובות על הפוליאמוריה שלי

"חוסר קינאה זה חוסר אהבה"

תתפלאו לדעת שאני כן חשה קנאה. אני התפלאתי לדעת. קנאה נחתה עלי במפתיע ושרפה לי בלב והפכה לי את הקיבה וגרמה לי לרצות ללכת משם מיד. אבל נשארתי קצת כדי לחוש אותה, להכיר אותה, לראות איפה היא מופיעה בגוף ואיך. קשה לי עם קנאה, אבל אני בוחר לא להפוך אותה לדרישה לבלעדיות מהחברים שלי.

היו תקופות בהן לא חשתי קנאה כלל. גם בתקופות הללו אהבתי בעוצמה. אהבות גדולות, מרחיבות לב, מרגשות. בלי קנאה. אז אני מניחה שאפשר עם ואפשר בלי.

"אתה סתם רוצה להתפרפר"

אכן מאד כיף לי להתפרפר, לפלרטט, לעשות סקס, להתידד ולהתיזז עם מי שבא לי. זה בהחלט חלק מחיי ואני שמחה על כך. עם זאת, הקשרים שאני יוצר הם כנים, ויש בהם מחויבות. המחויבות נובעת מהקירבה ומהשותפות ומהאהבה. אני לא אנטוש מערכת יחסים אוהבת בקלות דעת, בלי לנסות לתקן, לשוחח, לשתף. יש לי מחויבות לשתף, ויש לי מחויבות לרצינות והשקעה במערכות היחסים שלי. זה קורה גם בקשרים קצרים, או לא רצופים. וגם בסטוצים יש כבוד הדדי.

"אבל יש מערכת יחסים אחת שהיא יותר חשובה, לא?"

כן ולא. כל מערכת יחסים היא מיוחדת ויש לה את החשיבות שלה בלי קשר לאחרות. המקום של א/נשים בחיים שלי הוא תמיד רק שלהןם, ובהיבט הזה מערכות היחסים שלי לא ניתנות להשואה זו לזו בציר של חשיבות.

אפשר בכל זאת לנסות ולמדוד התרגשות (בהצלחה עם זה, אני התיאשתי), השקעת זמן, השקעת מחשבה, תכיפות תקשורת ועוד דברים. כל המדדים האלה חלקיים ובעיתיים ואולי צירוף שלהם עשוי לשקף לעיתים כמה מקום יש למישהו/י בחיים שלי.

צריך לזכור שהמקום שמישהי תופס בחיים שלי גם מישתנה מדי פעם.

"פוליאמוריה? זה קשור רק לסקס, נכון?"

אין דבר כזה "רק סקס". טוב, כמעט. לפעמים יש. אבל לרוב אם עושים סקס באופן קבוע זה מלווה ברגשות והיקשרות. אז פוליאמוריה בהחלט לא קשורה רק לסקס, למרות שהיא מאד קשורה גם לסקס. וסוזן וגה צודקת כשהיא שרה:

If you lie on the ground in somebody's arms, you'll probably swallow some of their history

קירבה נוטה להיות, ובכן… קירבה.

"האם פוליאמוריה היא בחירה או זהות?"

בשבילי זו בחירה. אני פוליאמורית למרות שלפעמים היתי רוצה להיות מונוגמי. אני פוליאמורית למרות שזה יותר מסובך לי לפעמים. אני פוליאמורי למרות שאני חשה קנאה לפעמים. אני בוחר בפוליאמוריה כדרך חיים, לא כזהות (אני חשדןית כלפי זהויות).

"אז איך מגדירים את היחסים?"

לא מגדירות. זה חלק מהיופי. עם כל אחתד יש לי הזדמנות להמציא מחדש, במקום להשתמש בתבניות מוכרות. אנחנו לא "זוג" ולא "חבר/ה וחבר/ה". את המלה חBר המצאתי לצורך הענין, ואפשר להשתמש בה כדי לתאר חלק ממערכות היחסים שלי. אחרות צריכות מילים אחרות. אחד הדברים שאני הכי אוהבת בפוליאמוריה הוא שהשטח עדיין לא ממוסד וממופה ועדיין אין הגדרות. זה מחיב אותי ליצור עם כל אחתד את ההרגלים והציפיות מחדש, באופן שמתאים לה/ו ולי.

"סנוב! אתה חושב שאת יותר טובה ממונוגמים?"

במובן מסוים כן. זו בחירה שהיא אישית-פוליטית. בחירה להתמודד עם חוסר ביטחון וקנאה בדרך חדשה, שלא הופכת את הרגשות האלה לחוקים מגבילים.

ובמובן אחר לא. א/נשים במונוגמיה שיודעות מה הן רוצות מעצמןם ומהשותףה שלהןם, פשוט ממלאות צרכים אחרים שיש להןם. בעולם מגוון יש מקום גם למונוגמיה וגם לפוליאמוריה.

"האם יש דיכוי נגד פוליאמוריות/ים?"

כן. מדי פעם מערכות היחסים שלי נתפסות על-ידי הסביבה כלא רציניות, או לא מחיבות מספיק. יש מקומות שבהם אני אפילו בארון, לא מגלה עד כמה אני פוליאמורי. בטפסים אפשר תמיד לרשום רק שותףה אחתד. להופיע עם כמה א/נשים לאירוע שהוזמנתי אליו עם "בן/בת-זוגך" יחשב לחוסר נימוס. ויש גם קשיים שלא נובעים ישירות מדיכוי אלא מכך שיש מעט פוליאמורים/ות בסביבה שלי. אני פוגשת בעיקר מונוגמיות/ים, ולפעמים מתאהב בהןם. ולפעמים מתפתחת אהבה גדולה ביננו. ולפעמים הן מוצאים בן-זוג שרוצה מונוגמיה, כמוהןם, ואז נמעך הלב…

"אז למה להיות פוליאמורי/ת?"

כי הכנות שהכרחית כדי לחיות כפוליאמורי מלמדת שיעורים כה חשובים, כי לותר על אהבה בגלל אהבה אחרת זה כואב ולא הכרחי, כי לנסות לבנות אמון וביטחון (עצמי, ובשותףה) ללא התמיכה של חוקים ותבניות זה מרגש, כי ליצור מערכת יחסים יחודית ולא מוגדרת עם כל שותףה מחדש זה כה מספק, כי יש הרבה סקס, כי יש הרבה אהבה.

מודעות פרסומת

21 תגובות ל-“תגובות ותשובות על הפוליאמוריה שלי

  1. אחח יוסףה מה שאני אוהב אצלך זה שלא משנה מה את כותבת זה תמיד פשוט ויפה וחכם פשוט תענוג ואני אוהב את החוט הדק שאיתו את תופרת את הנושאים שאת בוחרת אחת לשניה. אני אוהב את לראות את התהליכים הרגשיים שאת עוברת בחיים ואיך את מנסחת אותן בצורה שהיא כלכך לא יומרנית. בין אם זה על נושא א' או נושא ב' אני תמיד יודע שאת גורמת לי להתחבר. לסיכום אם הייתי יכול הייתי מכין ממך פלאייר

  2. נשמות, תודה על החיזוק ועל הכנות ועל המשפט המאמם "אם הייתי יכול הייתי מכין ממך פלאייר"! ממש כיף לחלוק איתכןם דברים. אם בא לכןם אפשר לפתח עוד את הדיון כאן בפוליאמוריה. אני מרגישה שיש בה מסר פוליטי מענין וחשוב שלחלוטין לא מוצה עד תומו. אפשר לדבר על המקום של המונוגמיה בחיים שלנו (גם בחיים שלי, למרות שבלשון עבר) או על כל דבר קשור. מזמינה.

    ומי שיש לה דברים מתנגדים להגיד או מסתיגים או ביקורתיים – בהחלט מוזמןת להגיד אותם, זו דרך מעולה להבין ולהעשיר זו את זו.

  3. אני שומרת הרבה מאוד מהפוסטים שלךְָ כדי שאוכל להראות לא/נשים, ולהסביר את מה שאני לא מצליחה לנסח בעצמי, או להוסיף ולחדד מעבר למה שאני מסוגלת. זה אחד מהם וגם הראשון שלך החודש על סקס בלי קונדום.
    המחשבה הראשונה שלי הייתה שאין לי מה להוסיף לדיון. הייתי בקשר חbרות אחד בלבד בחיי. הוא היה פוליאמורי, אבל לאף אחת מאיתנו לא היה אף אחת אחרת באותו זמן.
    מצד שני כן הייתי מאוהבת באותו זמן במישהי אחרת והקשר שהיה לי לא היה יכול להתקיים אם הייתי מרגישה מחויבת למונוגמיה עם אחת מהן.

    ד"א
    אני יודעת שזו הצתה ממש ממש מאוחרת, אבל תתחדשי על העיצוב של הבלוג. פתאום אחרי כמה וכמה פוסטים בעיצוב הזה נדלקה לי הנורה שאני מוקפת בצבעים חדשים בזמן שאני קוראת אותךְָ.
    🙂

    אילעיל

  4. יו, המון תודה. גם על הקריאה ובמיוחד על השימוש. אני מאד שמחה ומוחמא ומסופקת כשדברים שכתבתי יכולים לשמש אנשות.

    הזוית שהבאת לדיון על חBרות ופוליאמוריה חשובה בעיני: להיות מאוהבת אבל לא לקים מערכת יחסים עם זו שאת מאוהבת בה (לא משנה מה הסיבה) ותוך כדי זה להיות כן במערכת יחסים אוהבת עם מישהי אחרת. זה לדעתי מאיר צדדים חשובים בפוליאמוריה. למשל, את הדגש על רגשות ולא רק על מערכות יחסים או סקס. למשל, שהרבה מאיתנו חשות רגשות פוליאמוריים גם אם בוחרות לא לבטא את זה באורח חיים פוליאמורי, או שלא מתאפשר לנו. ובעיקר, שההגדרה של יחסים כלשהם כמונוגמיה משפיעה על הרגשות והאפשרויות שלנו עם אנשות אחרות.

    ותודה על ההתחדשות לגבי העיצוב 🙂 הוא חלק בערכת העיצובים של וורדפרס.

  5. יוסףה,

    תודה על הפוסט. נראה לי שזאת פעם ראשונה שאני מופנית לבלוג שלך (איך זה לא קרה עד עכשיו?!), ושמחתי לגלות שיש את מי שחולקת איתי תחושות, מחשבות וחוויות פוליאמוריות, ועוד מנסח את זה כל כך יפה. אהבתי נורא את האומץ לענות על שאלות מתעמרות בצורה נורא לא מתעמרת, לענות על שאלות שכלתניות-פוליטיות בצורה נורא אישית, רגישה ואמיתית. בהחלט אשמור את הפוסט לידידי, קרובי, מכרי, וסתם זרים ששואלים אותי איך אני מעזה לחלק את האהבה שלי ליותר מאיש/ה אחד/ת.
    למעשה, זאת השאלה שאני מתמודדת איתה הכי הרבה, ומכיוון שלא הזכרת אותה, אשמח לשמוע דעות בעניין, ממך ומאחרות/ים.
    הטיעון שמוצג בפני הוא פשוט: המשאבים של כולנו מוגבלים. משאבים רגשיים, זמן, חשק מיני, אהבה. אם אחלק את המשאבים שלי בין א/נשים, כל אחד מהם יקבל פחות, לא?
    או שאתה מרגישה שתחושת החופש הזה, המבוססת על אמון, מאפשרת לך לאהוב יותר, להקדיש יותר תשומת לב ולאהוב יותר את מי שאיתנו?
    בעניין 'איך מגדירות' – אני מעדיפה לקרוא למי שלצידי פרטנר/ית. אלה א/נשים שאני חולקת איתןם משהו, כלשהו, בין אם זה אהבה, מין (שגם אותו זה להפריד לתתי קטגוריות), קרבה, אמון. זה לא מילולינות, אבל זה עובד לי.

  6. הו, תודה על השיתוף במילה שלך ובחויות שלך.

    לא ברור לי באמת איך זה שעד כה לא הופנית לבלוג שלי! מחדל! לפחות כדי שזה לא יהיה מחדל הדדי, יש לך בלוג שלך? אם כן, התרצי לחלוק את הקישור אליו?

    ממש ממש משמח אותי שהטקסט שימושי גם לך 🙂 איזה יופי.

    בענין טיעון המשאבים המוגבלים, אין לי כל כך מחשבות מנוסחות אבל אנסה לחשוב איתך ואיתכןם פה בקול רם, ותרגישו חופשיותים להוסיף, להתוכח, לשתף…

    אני מקבלת את הטיעון באופן בסיסי. כלומר, אכן המשאבים שלי מוגבלים. אולי המשאבים הרגשיים יותר נזילים ופחות מוגבלים מאחרים, אבל משאבי זמן, למשל, ברור שהם מוגבלים. אני מנסחת את הפוליאמוריה שלי בדיוק לאור העובדה הזו, כלומר, הפוליאמוריה שלי היא חלוקה מודעת של משאבים מוגבלים יותר ומוגבלים פחות, בין כמה א/נשים. זה אומר שכל אחת מקבל פחות? אולי, אבל גם כל אחד מקבלת יותר: יותר עצמאות, יותר עושר נסיון חיים, יותר מעגלי היכרות וידידות והזדהות אישיתפוליטית. אולי פחות זמן, אבל גם פחות תלות. המצב האידאלי בעיני הוא שגם החBרים האחרות שלי הן פוליאמוריים וכך מקבלות גם מאחרים – ואז אין להןם פחות אהבה וגם יש להןם יותר גיוון. אבל זה מצב אידאלי בלבד. מעט מהחBרים שלי הם פוליאמוריות בעצמם. וזו שאלה שאני שואל את עצמי (אבל לא עונה עליה, כי זה לא משנה ממילא) האם פוליאמוריות צריכים/יכולות/כדאי להןם להיות בקשר חBרי עם מונוגמיםות? זה לא משנה כי הלב רוצה, ואני נותנת ללב את מה שהיא רוצה, אבל תיאורטית זו שאלה מענינת.

    אגב, התקשרה אלי כתבת ממעריב שעושה כתבה על פוליאמוריה, אם מישהי מכם רוצה להתראיין – צרו איתי קשר כאן או באחת הדרכים האלה: https://bligeula.wordpress.com/%d7%9c%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%a8-%d7%a7%d7%a9%d7%a8/

    מה דעתכןם על המחשבות בענין המשאבים?

  7. והנה שוב גוף קרוע, לב פצוע, ומסקנה שמתחילה להתהוות: יכול להיות שזה לא הוגן שפוליאמורי תהיה ביחסים עם מונוגמי. אני מתכוןת לא הוגן למונוגמי. הסבל שלו. מגיעה לו אהבה כמו שהוא רוצה. והוא יכול לאהוב ככה רק אחד כל פעם. אז לא אותך. כי את לא תיתן לו מה שהוא צריך. וזו אחריות של שניהם, כלומר, גם של הפוליאמורית, לשים לב לזה ולעצור בזמן. לפני שנהיה חור ענקי בחזה וידיים מתגעגעות ודמעות בגרון. לשניהם. לשנינו.

  8. הו לא, נשמע שהצרות לא מפסיקות…
    סיימתי לאחרונה קשר עם מונו, אחרי שהיינו און-אנד-אוף קצת יותר משנתיים (או לפחות, נדמה לי שהפעם זה באמת). כן, הטלטלות הרגשיות שעברנו בגלל השוני הזה היו תהומיות, בייחוד לאור כמה שאהבנו (אוהביםות?). תהיה חזקה.
    חשבתי עוד פעם על עניין המשאבים. לקחתי צעד אחורה, נזכרתי שאני לא מבינה כלום בכלכלה, אבל קראתי פעם באיזה שהוא מקום שהגישה של "משחק סכום אפס", שבה אם מישהו מרוויחה אז השניה מפסיד, היא לא הגישה היחידה. יש גם גישה כלכלית שטוענת שיש מספיק שפע בעולם לכולנו, ואין שום צורך להתחרות זו בזה, אלא לשתף.

  9. אוף… מצד אחד כואב לשמוע שעברתןם הרבה טלטלות רגשיות ושסימתןם את הקשר, מצד שני זה יפה שהייתןם בקשר ומן הסתם היה בו הרבה טוב, אז אפשר גם לשמוח במה שהיה. אני מנסה בימים אלו להשלים עם הרעיון שקשרים משתנים. הופכים למשל מקשרים שכוללים מין ואהבה מהסוג ההוא לקשרים חבריים (בשפה שלי: מישהו שהופך מ-חBר ל-חבר). שזה קורה וזה בסדר וחBרות (חלק יאמרו אהבה רומנטית) לא אמורה להימשך לנצח. דגש על מנסה במשפט הקודם.

    בענין המשאבים, ברור לי שיש משאבים מסוימים שהם מוגבלים (זמן הוא המשאב שמורגש לי כהכי מוגבל) ויש כאלה שלא, או שפחות מוגבלים. כשאת ביחסים עם מונו, אז הוא בדרך כלל לא מקבל זמן "כזה" מאחרותים ולכן השיתוף שיכול היה להגדיל את כמות הזמן שיש לכולןם לא קורה. הוא מקבל חלק מהזמן שלך וזהו. זה מה שנראה לי קצת לא פייר.

    כל המחשבות הללו מובילות אותי למסקנה שכדי שאצליח לשנות את הגישה שלי לרומנטיקה ומונוגמיה באופן עמוק, ולהיות הפוליאמורית המאמם שאני רוצה להיות, כדי שאוכל לשים בהקשר חדש חוסר ביטחון וקינאה ולב שבור וגם שמחת-קשר ואהבה וחגיגת-קירבה – אני צריךה קהילה פוליאמורית. תת-תרבות פוליאמורית. בואו נעשה אחת, מה דעתכםן?

    בואו ניפגש ביום ראשון ה 22 בינואר ב 19:00 בבאר-שבע ונדבר על איך להנגיש לעצמנו תרבות וקהילה פוליאמוריות? הזמנה מעוצבת בדרך…

  10. יוסי,

    פגישה זו כה מהמםת, אבל יום ראשון ב-19:00 בבאר שבע אומר שרק באר שבעיות/ים יכולות להגיע 😦

    אגב, אני ולילך שומרת מפגש עתידי בקבוצה הביסקסואלית לדיון כזה על פוליאמוריה, אז יש עוד ניצנים 🙂

  11. שאלה, ברשותך:
    איך את מתמודד.ת עם קונפליקטים שקשורים בשתי מערכות היחסים (נניח שיש שתיים, לשם השאלה)? למשל, אם בןת זוג דורש יותר זמן ממה שהוא מקבל בפועל, וזה 'ייאלץ' להיגרע ממערכת יחסים אחרת?

    (אני שואלת כי מבחינה שכלתנית זה מאוד מובן והגיוני לי, מבחינה רגשית סביר שלא אוכל להתמודד עם זה, אבל ברמה ה'טכנית' ביותר-איך מנהלים את זה?)

    • הי טל 🙂

      הבעיה הזו הכי בולטת לי כשיש אירוע שבו אני עם יותר מחبר אחד. כלומר, לא כל כך כשמערכת יחסים אחת דורשת יותר זמן (כי בדרך כלל זה לא קורה לשני קשרים יחד) אלא כששני חبרים ממש נמצאים יחד איתי באותו מקום ובאותו זמן (נניח מסיבה). במקרים כאלה אני מרגישה מאד קרוע ביניהם וכל זמן שאני מבלה עם אחד נראה כמו זמן שהשני מפסיד.

      אבל מסתבר שזו תחושה שלי, שלא תמיד יש לה קשר למציאות! כששאלתי חبרים אחרי אירועים כאלה איך הם הרגישו זו כמעט אף פעם לא היתה ההרגשה שלהם, כלומר זה כנראה בראש שלי. אבל עוד לא המצאתי פיתרון טוב להתמודד עם זה עם עצמי בינתיים.

      בקשר לשאלה המקורית שלך, בשנים האחרונות אני גרה עם חبר, ושאר הקשרים שלא כוללים מגורים משותפים מקבלים מקום שני. זה לא אידאלי אבל זה עונה על צרכים רגשיים שלי, וכמובן שזה מתוקשר וברור לכולם. זה אומר שאפשר לדבר עם החبר שבבית על זה שצריך קצת יותר להשקיע בקשר עם מישהו אחר, בלי שזה אתגר גדול לביטחון של הקשר הביתי כי המגורים המשותפים מקנים לו קדימות ממילא.

      • תודה על התגובה.

        גם את הקדימות הזו אני לא מבינה. כלומר, אני מבינה, אבל לא רואה איך אני מצליחה להתמודד עם זה.
        לא הייתי מעולם בפוליאמוריה, וכל הרעיון הזה יחסית חדש לי. העיסוק והמחשבות בעניין נובעים מאהבה שלצערי לא מתאפשרת, ואם תתאפשר-תתאפשר רק באופן הזה. ואז אני חושבת לעצמי שכל העניין הזה סביב 'קשר ראשוני', 'קשר משני', והידיעה שאני עצמי הקשר המשני לא נהירים לי. קודם כל, כי ברמה המעשית/טכנית-מה זה אומר? שאני נאהבת פחות? שאני 'מקבלת' פחות זמן? וגם ברמה הרגשית-לא מצליחה לדמיין את עצמי 'חולקת' עם עוד מישהו. והצורך הזה, להתעורר כל בוקר עם משאת לבי, הוא אשכרה מורגש פיזית בגוף, ולא נובע מתכתיבים חברתיים (זה אולי לא מדויק, סביר להניח שתכתיבים חברתיים קשורים בעניין, אבל ברגע שפקחתי את עיניי וראיתי שיש עוד אופציות, אני עדיין נשרפת מקנאה רק מעצם המחשבה שלאהבה שלי יש עוד אהבה שהיא לא אני).
        נראה לי שאני מנסה להבין איך אפשר להיות בפוליאמוריה כשרגשית זה נדמה כמו משהו שהוא מעבר ליכולותיי. אולי ההבנה הזו בפני עצמה היא חשובה, אבל אז אני נדרשת לוותר על אהבת חיי, שזה גם משהו שמרגיש בלתי אפשרי.
        (כל מה שאני כותבת הוא תאורטי לחלוטין, כי כרגע זה לא מתאפשר בשום צורה בכל מקרה. אני 'סתם' שואלת פה אותך כי לך הניסיון וסביר שנתקלת בקשיים האלו בעצמך).

      • המון תודה, טל, על השיתוף והחשיפה. כיוון שהשיחה שלנו מתקיימת בבלוג, יש אפשרות שעוד אנשות יוכלו לקחת משהו ממך וממני שאולי יהיה להן שימושי.

        בקשר להגדרה של ראשוני ומשני, אצלי זה נובע מהבחירה של המגורים המשותפים, כי אצלי מגורים משותפים הם משמעותיים באופן הזה. יכול להיות שלא לכולםן (כשנכנסתי לקשר הזה למשל, לא ידעתי עד כמה מגורים משותפים יהיו משמעותיים). יכול להיות שהשותףה לקשר פוליאמורי פוטנציאלי שלך לא רואה מגורים משותפים באותו אופן, ולכן זה לא אוטומטית שם אותך במקום של הקשר המשני אם אתן לא גרים יחד.

        להתלבט בין ויתור על חبרות לבין ויתור על מונוגמיה נשמע לי לא פשוט. אפשר כמובן לנסות את הפוליאמוריה ולראות מה יקרה, וכנגד הסיכוי שהניסיון הזה יביא רק סבל אפשר לטעון שגם לא לנסות כנראה יביא סבל מסוים.

        בעבר היתי יותר נלהב בקשר לפוליאמוריה מבחינה ערכית, והיום יש לי עמדה יותר תלויית הקשר. נראה לי שפוליאמוריה היא אפשרות בעיקר בחוגים בוהמיינים (אנרכיסטיות, קוויריות, בורגניות, חנוניות-גיקיות, היפיות וכו') וזה קשור בעיני למעמד (כל הקבוצות האלה הן ברובן סוג של ילדים של המעמד הבינוני שהחליטו לחיות קצת אחרת מההורים שלהם אבל עדיין עם הגב הכלכלי שלהם, אני אומרת את זה לא כביקורת ורואה את עצמי שייכת באופן חלקי למעמד הזה גם). כלומר, העוקץ המהפכני של הפוליאמוריה קצת נעלם ככה.

        אם במקום זה אני מדמיינת נניח אמא חד הורית ענייה שמנהלת קשר פוליאמורי עם עוד שתי נשים, נניח אחת שהיא צעירה ועובדת בשירות לקוחות ואחת מובטלת, ושלושתן ביחד מצליחות להישאר עם הראש מעל המים בזכות ניהול משק בית משותף שנתמך במחויבות של אהבה הדדית זה נראה לי יותר מהפכני. אנחנו צריכות לשאול את עצמנו למה אנחנו לא רואות את זה קורה הרבה.

        בכל אופן, מה שניסיתי להגיד בזה הוא שאין צורך או טעם להכריח את עצמך להיות פוליאמורית בשביל הפוליטיקה של זה, אלא להשתמש בזה כעוד אפשרות אם זה מתאים לך, ואם לא – אז לא. זה לא כמו לדרוש את חשיפת הארכיונים של חטופי תימן או להימנע ממוצרים מהחי, פעולות שיש להן השפעה חיובית בעולם כשלעצמן.

        בין מונוגמיה לפוליאמוריה מתקיימות גם המון צורות של מערכות יחסים. אני מכירה מונוגמים שמצרפים מדי פעם שלישי לסקס, מונוגמים שמותר להם לקיים סטוצים אם הם מחוץ למדינה או לעיר, מונוגמיות שהחברה הכי טובה שלהן היא הקשר המרכזי בחייהן ולא בת/בן-הזוג ועוד. לכל הדברים האלה אולי אין שם עדיין אבל צריך לזכור שמונוגמיה היא לא דבר אחד וגם פוליאמוריה היא לא דבר אחד ויש הרבה דרכים לבצע קשרים פוליאמוריים או מונוגמיים.

        אולי המסר הכי מדוייק הוא שתראו מה מתאים לכןם, אם וכאשר תהיו בקשר, ותקחו מכל סגנון קשר את מה שמתאים לכןם, ולאו דווקא את "כל החבילה" (ומי בכלל יכולה להגיד מהי כל החבילה).

        בעניין הקינאה – ובעניין רגשות בכלל – תובנה מאד גדולה היא כמה רגשות הם גופניים (מופיעים בגוף: בברכיים, בחזה, בכתפיים, בראש, בבטן וכו') וכמה הם מעוצבים חברתית באמצעות חינוך, סנקציות ופרסים, מבנה כלכלי ועוד. אווה אילוז היא מקור מצויין לקרוא על זה ("האוטופיה הרומנטית" או "אינטימיות קרה"). למעשה, החיבור בין נורמות חברתיות לגוף שלנו הוא (גם) דרך רגשות. לפיכך רגשות לא מבטאים איזה אני פנימי אותנטי שלנו, אלא רק אחראים ליצירת האפקט שכאילו יש אחד כזה.

        בהינתן המחשבה הזו על רגשות, אז אפשר לעשות עם קינאה הרבה דברים, ואחד מהם הוא להרגיש אותה, לתת לה לשרוף, לבדוק איפה בגוף היא מופיעה, באיזה אופן (לחץ? דגדוג? מועקת-משקל? סיבוב?) ולשוחח עליה עם הנוגעות בדבר. מצד שני אפשר לבנות את מערכות היחסים כך שקנאה לא תעלה באופן תכוף ואז לא נצטרך להתמודד איתה, ולדעתי גם זה בסדר.

        הפיתרון הרדיקלי היחידי שאני רואה במקרה זה של קנאה הוא לבנות עולם (וקודם קהילה, נניח) שמבנה את הרגשות אחרת, ומייצרת אותנו כסובייקטים באופן אחר, שלא מקנא, או שמקנא פחות. זה אתגר שהוא מעבר למערכת יחסים כזו או אחרת עם 3 או 4 אנשיםות, זה אתגר קהילתי רציני, אבל אני בטוחה שאי שם יש אנשות שמנסות!

        וכן… כתבתי המון… נו, קורה.

  12. לא הרגשתי שכתבת המון 🙂

    אני קצת פחות רדיקלית ממך בכל מה שנוגע לרגשות 'אותנטיים' והתלות שלהם בחברה.
    אני לא טוענת שלחברה אין השפעה על האופן בו מתעצבים רגשותינו, או על האופן בו מלמדים אותנו להגיב לאותם רגשות ו/או לבטא אותם מלכתחילה, אלא שהאופן שבו הקנאה מכרסמת לי בתוך הנשמה וצורבת לי את הנפש הם, כאמור, נגעים פיזיים ממשיים בגופי, שמורגשים בי בעוצמות מחרישות אוזניים ולב, עד כדי כך שיהיה קשה מאוד לשכנע אותי שגם אותן תחושות הן תוצר של חוקי רגש חברתיים. באותו אופן, ניתן היה לומר שגם אהבה היא רגש חברתי, ושניתן 'לייצר אותנו כסובייקטים באופן אחר, שלא אוהב', במילותיך. ואז מה נותר?
    אחד מהדברים היפים והקשים ביותר שהפוסט-מודרניזם עשה הוא לפרק את הכל מהכל, כולל הכל. זה נהדר; זה איפשר פוליאמוריה, ג'נדר-קוויריות, טבעונות ועוד עשרות דברים שכנראה היו כאן עוד הרבה קודם לכן, רק שעולם המושגים הקיים הסתיר אותם מאיתנו. וזה גם נורא; אם הכל מפורק ומפורק עוד ועוד, מה לעזאזל נותר?

    (לא יודעת איך הגענו מפוליאמוריה לזה, אבל הגענו.)

    • זה יפה שהגענו לפוסטמודרניזם כי בעיני פוליאמוריה בישראל היום מאד קשורה לקפיטליזם. ההתפרקות של הנראטיבים הגדולים, כוללת בין השאר את הנראטיב של אהבה אחת גדולה בחיים ("אהבת חיי" כפי שכתבת) והאתוס הזה באמת לא נפוץ בקהילות פוליאמוריות. במקום זה הקפיטליזם מציע שהחדש טוב מהישן, וכשאת נמצאת עם אחד את מפסידה את השני. זה אתוס מחורבן בעיני, וסיבה גרועה מאד לפוליאמוריה, אבל זאת בעיני הסיבה העיקרית להתעניינות בצורת היחסים הזו היום בישראל. אנחנו רואות בטינדר או באטרף מלא פרופילים של מלא אנשים שהיו יכולים להיות סטוץ או אהבה שלנו ואנחנו לא רוצות "להפסיד" אותם. זה קשור כמובן גם לקיום של טינדר ואטרף (יעני להתפתחות האינטרנט והסלולר) וגם לשאר האתוסים הקפיטליסטים של לקנות הרבה ולצרוך הרבה. בעיני גם ההחלפה של ה-אחד בהרבה היא מאד פוסטמודרנית, אם כי לא גרועה כל כך כמו מה שכתבתי על הקפיטליזם.

      במצב עניינים כזה להיות מונוגמית יכול להיות מרד והתנגדות! אם עושות את זה מתוך מאבק בערכים הצרכניים, זה מאד יפה בעיני. אגב, כך גם להתחبר מתוך שידוך ולא בגלל התאהבות, למשל.

      האם אהבה גם היא קונסטרוקט חברתי? ודאי. אבל אז מה? אנחנו לא במצב של בחירה בגלל זה, אהבה היא לא פחות אמיתית בגלל זה, פשוט היסטורית היא הופיעה מתישהו, לא תמיד היתה, ולא תמיד היתה כזו ("האוטופיה הרומנטית" של אילוז שוב עולה כאן כספר מוצלח בעניין). זה כמו נטייה מינית. קונסטרוקט חברתי – אבל מאד ממשי ומאד חזק.

      התנגדות כוללת אולי אפשרית אם בונות אתוס אחר, וכדי לבנות אתוס אחר צריך חברה אחרת, אולי להתחיל מקהילה אחרת, כפי שהצעתי קודם, אבל לא משהו שהיחיד יכולה לעשות לבדה. למשל, בקהילות חרדיות יש אתוס אחר לגבי זוגיות ואהבה, לא בהכרח טוב יותר, אבל דוגמא לאיך אפשר בעזרת קהילה לשמר (או לייצר מחדש) משהו שאיננו נובע מהקפיטליזם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s