היה שלום, טופו

זה לא שאתה החתול שלי, אני הבן-אדם שלך

זה לא שאתה החתול שלי, אני הבן-אדם שלך

טופו, טופי, טופוס, פוס, פוסון, חמתול, שבלולון, קטנצ'יק, פוסניק, ארנבתול, פספוס, טפטוף, אהוב יקר שלי

כמעט חודש עבר ואני עדיין לא מוכןה לסוף האבל עליך. לא מצליח לכתוב לך הספד, לא יכולה להיפרד.

נכנסת לחיינו בשיחת טלפון. סמדר טילפנה לספר ליוסי שהיא מצאה גור קטן, ליד אחיו המת וצריכה שנעזור לה למצוא לו בית. אימצנו אותך וקראנו לך טופו. היית גור המום וחסר אונים, היה צריך לגעת בעדינות בישבן שלך עם צמר גפן רטוב במים חמימים כדי שתעשה קקי, כי טרם למדת איך. עיניך הכחולות נפערו תמיד בתדהמה והשמעת מעין "אה" קטן. מילים גוריות של חתול תינוק.

מאז גדלת הרבה. רופאות ורופאים העירו לנו שאתה שמן. מסוכן לכבד, אמרו. ניסינו אוכל דיאטטי – אכלת יותר ממנו. היית יפה בעיננו כמו שאתה. יפהיפה. חתיך ביותר. עיניך השתנו לצהוב-ירקרק.

לאורך השנים עברת משהו. מחתול מסויג, מרוחק מעט, קשוח למראה אך פחדן למעשה, הפכת חברותי יותר. הסקרנות ניצחה יותר פעמים את הפחד. אני תמיד קראתי לך זהיר כשאחרים אמרו פחדן. הצורך שלך בחיבה ניצח יותר פעמים את הצורך שלך בהתבודדות. זה קרה בעיקר בתקופה שגרת עם יוסי ואנטון. נהנתי כל כך לראות את השינוי בך, ואותך נוכח יותר בחברה. התהליך הזה המשיך גם כשעברת לבאר-שבע, לגור איתי ועם עמי. למדת לישון מתחת לשמיכה – גם איתנו וגם בלעדנו. ותמיד רצית להיות בחדר בו אנחנו נמצאים.

פעם, בתל-אביב, היית חולה ולקחנו אותך לרופא. הוא ביקש שאחזיק אותך בעודו מזריק לך. נשכת אותי כל כך חזק באצבע שכמעט נהיה לי פירסינג מצד אחד לצד השני… למדנו שאתה מאד עומד על דעתך וזכותך לגופך. בדרך לשם ובחזרה קראת קריאות נוראות. הבנו שאתה שונא את כלוב הנשיאה ובמיוחד סובל מלנסוע במכונית. ניסינו לעולם לא להוציא אותך יותר בכלוב, ומעתה לקרוא לרופאות/ים לביקורי בית. הקולות שהשמעת במכונית החרידו אותנו. מצוקה עמוקה, נוראה.

בבאר-שבע אהבת לשכב על הצד על הריצפה ליד המיטה ו"ללכת" על הצד של המיטה עם הציפורניים. למדת לשחק כדורגל לפי חוקים משונים. אני מגלגל את הכדור עכשיו ואתה לא שם להחזיר לי אותו. הלב נחמץ והעיניים דומעות, טופוס שלי. בוא נשחק כדורגל עוד פעם…

גם סויה אחותך תוהה היכן אתה. היא נהגה בך בתערובת של סבלנות וחוסר-סבלנות. נאלצה לותר על מעמדה כבת-יחידה בבית כשהגעת. היא אוהבת אותך, אתה יודע. למרות שלא בא לה לשחק איתך הרבה. גם אתה אהבת אותה, למרות שהצקת לה לא מעט, ומדי פעם אפשר היה לראות את פרותה המרוטה תלויה מהסנטר שלך – עדות לאלימות. סויה באה לבדוק מה שלומך כשהחזרנו אותך מטיפול אצל הרופאה, דאגה לך מאד כשהכנסנו אותך, שוב, למרות הנדרים, לכלוב הנשיאה לנסיעה נוספת. עד עכשיו כל פעם שהיא תהתה לאן אתה מובל – היא תמיד ראתה אותך חוזר. לא תחזור הפעם. זה כה קשה להבין, לפעמים אני כמוה, לא מביןה איך זה שלא חזרת עדיין.

אמן פיזור כביסה וכדורגל

אמן פיזור כביסה וכדורגל

אני רוצה שתישן איתי צמוד לגוף כפי שאהבת, שתדרוש מי-תירס שימורים ומי-פטריות שימורים ואת הנוזל שבעגבניות ושמרי בירה כשאני מבשל. תדרוש אותם בקול המתוק שלך שתובע את מה ששלך: "אהההה" כאומר "איך זה שאני לא מקבל מזה מייד והרבה?". כה אהבת פשוט לשבת על השולחן ולהביט במי שמבשל.

אני חוזרת הביתה והכביסה במקומה, לא מפוזרת בכל הבית. אתה מתרשל… המגבות תלויות על המתלים… לעזאזל עם המגבות האלה, אנדרטאות דוקרות להיעדרך. הרי לא היית משאיר מגבת אחת במקומה בימים טובים. היינו מוצאים אותן ליד קערת האוכל שלך, מתחת למיטה, באמצע החדר על הרצפה. אני יודע מה עשית איתן ואני מבטיחה לא לגלות לאף אחתד.

איך היית בא והולך, מתלטף לשניה, מתחכך וזז כמה צעדים הלאה. חוזר. מתלטף שוב, הולך. הלוך ושוב… שוב אלי יקר שלי, אני מתגעגעת כל כך. אני מחפש במחבואים החבבים עליך: הארון, האמבטיה – אתה לא שם.

כל האנשים בחייך התרשמו ממך כל כך ואהבו אותך עמוקות. יוסי, אנטון, עמי ואני. נגעת בנו והתאהבנו בך. בלילות מאז שמתת אני חושבת לפני שאני נרדם שהנה אני במיטה הרכה ואתה מתחת לאדמה. היה לי חלום בו הייתי אתה, שכבתי על שולחן הרופא המתכתי, החליטו להמית אותי בזריקה. שמו אותי בשקית פלסטיק ירוקה. שלך היתה שחורה.

יצאת מחיינו ומהחיים בכלל בשיחת טלפון. במהלך הניתוח התקשר הרופא לומר שהמצב גרוע משחשבנו. יש לך גידול סרטני ואין אפשרות להוציא את כולו. אם יוציאו מה שאפשר ותתאושש מהניתוח, תוך זמן קצר תהיה התדרדרות שוב. היתי צריךה להחליט, למרות שלכאורה כבר היתה החלטה. הרי יוסי ועמי ואני דיברנו על האפשרות הזו עוד קודם. הבנו יחד שבמקרה כזה יהיה נכון לבקש להמית אותך. לא להעיר אותך מההרדמה של הניתוח. בגלל חוסר האפשרות לטיפול יעיל בסרטן בבעלי-חיים, אך בעיקר בגלל שאתה, חתול גאה שכמותך, שנאת כל כך טיפולים ונסיעות. שנאת בכל גופך ופחדת ולא רצית, והיה ברור שחיים קצרים של נסיעות וטיפולים רפואיים זה לא מה שתרצה, אם הינו יכוליםות לדעת מה תרצה…

כה מתגעגעת אליך

כה מתגעגעת אליך

ובכל זאת יכולתי לשנות את ההחלטה. לבקש להעיר אותך מהניתוח לעוד יום, עוד שעה אפילו… כל כך רציתי עוד זמן איתך! ולמרות כל האנשים המצוינים שהיו איתך, איתי, בזמן הקשה הזה – היתי לבד מול הרופא בטלפון. יכולתי להגיד כל דבר. אמרתי לו, חנוק מדמעות: אל תעיר אותו. שמעתי את קולי שלי אומר את זה ונשברתי לרסיסים. לא היה אדם בעולם שיכול היה להיות איתי באותו רגע שבו קבעתי את גורלך. כל החיבוקים האפשריים, כל העיניים התומכות – למרות כל אלה זה רגע של בדידות קיצונית ואחריות כבדה מנשוא. רק אתה היית שם איתי, תלוי בין חיים ומות, ואני ניסיתי לצאת מעצמי ולהיות אתה, ולהבין מה טוב בשבילך, שוב, מהתחלה, לשקול מחדש. להבין שאתה תמות עכשיו. וזה באחריותי.

אני לא יכולה להגיד את הכאב והגעגוע בשפה של בני-אדם. אני רוצה להגיד במילים שלך, טופוס אהוב שלי. כשהיית צעיר ונסעת במכונית בפעם הראשונה, בכלוב, השמעת את הזעקות הנוראות ביותר ששמעתי בחיי. הקולות הרגילים שלך לא היו דומים לזה כלל. המילים הגוריות הראשונות שלך היו ההיפך הגמור. זה נשמע מעין "אאווווווווו" עמוק מהבטן וקורע גרון ורם ומחריד. זה מה שאני רוצה להשמיע, להגיד, להתאבל באמצעותו. אאווווווווו!

הגוף שלך קבור עטוף בציפת כרית רכה מתחת לאדמה, ליד הבית של יוסי. יוסי ישן לפעמים במצעים האלה, שעכשיו חסרה להם ציפה. שתלנו שיח נאה על קברך. אתמול כמה חתולים ישבו לידו וחיו.

17 תגובות ל-“היה שלום, טופו

  1. הלוואי ולכל אחדת בעולם, לא משנה כמה רגליים יש או אין לה, היה מישהי שאוהב אותו ככה, מכבד ככה וזוכרת ככה.
    מצטערת על הכאב שלך ומקווה שהוא יתחלף הזכרונות מתוקים על טופו בר המזל, שזכה לחיות ולסיים חייו בצורה מכובדת ורגישה כל כך.

    אני אוהבת אותך.

  2. גמני דומעת, יפות שלי, אהובים… קשה לאבד חבר כזה… והוא כל כך דומה לקטינא שלי היפה שכמעט עשר שנים עברו מאז שהסתלקה לנו. חיבוקים…

  3. כמה יפה וכמה מרגש.
    איזו זכות מופלאה היתה לך ולו לחיות יחד, ואולי בגלל זה הזכות להחליט על סיום חייו היתה קשה מנשוא. אבל אין ספק באהבה הגדולה שלך אליו ובכנות הרצון הטוב שלך להיטיב איתו.
    הלוואי שתמצא את המקום בתוכך לחמול עליך ועל ההחלטה שקבלת כמו שידעת לחמול על טופו בשעתו הקשה.
    אוהבת ומחבקת

  4. אוהבת אתכןם מאד. טוב לי שחלקכןם פגשתןם את טופו, ואלו שלא, שמעתןם עליו ממני או מהאנשים האחרות בחיו. חשוב לי לחלוק איתכןם את האבל כמו גם את השמחה שמתחילה לפעמים לצוץ פה ושם – השמחה על שהוא היה חלק מחיי ואני מחיו, על רגעים [לפעמים ארוכים מאד] של אושר, ועל האהבה שלו, שקיבלתי בכמויות שלא ציפית להן.

  5. נשמה שלי תודה על מה שכתבת. זה עזר לי לקרוא. עזר לי לבכות, עזר לי לעכל. גם אני חוזר כל כך הרבה פעמים לרגע הזה של ההחלטה, וההרגשה קשה. ואז אני מזכיר לעצמי את האופי המיוחד של טופיס, ואת זה שבאמת חשבנו מה היה הוא עצמו מעדיף. עשית בשביל טופיס הכל, כולל טיפולים וניתוח במקומות הטובים והמצויינים ביותר. ולא ויתרת לשניה, עד שכבר היה ברור מאינפורמציה שקיבלנו מצוות של מומחים בתחומם, שאין סיכוי. טופיס היה בר מזל גדול שהיה איתך מתחת לשמיכה כל כך הרבה. הוא חי חיים מאוד אנרגטיים ועצלניים ביחד – שילוב שרק הוא יודע לבצע בהצלחה. הוא נהנה מאהבת הורים אין סופית ומאהבת אחות, חסידת אומות העולם, סוסקה. טופיס היה חתול מהסרטים, חתול מהמם, חתול רגיש, חתול אריסטוקראטי, חתול השמש והירח גם יחד. הוא האיר את הבית בשחור החצילי המבריק שלו. אני מתנצל בפני טופיס על כך שבחודשים האחרונים הוא נאלץ לעבור דירה , ובשבילו זה לא פשוט. אני מקווה שטופיס סולח לי. אני מקווה שהוא יודע שזו היתה האפשרות הסבירה היחידה אז. ליד מקום קבורתו של טופיס, ממש מטר מהבית שלי, יושבים לפעמים חתולים מתוקים ומארחים חברה לנשמתו הטהורה. טופיס יזכר תמיד כחלקיק פרווה שובב וזעיר שהפך לחתול מפואר וענק, בר הדר ואור שאין כמותם. בתשע שנותיו ידע חיים ללא מחסור וללא מצוקה. למד פיתוח קול, אהב מוזיקה ושירה, עסק בכביסה ובנקיון, היה חונך וג׳ודאי עם חגורה – מן הסתם שחורה. אני אוהב אותך מאוד יוס, ואני אוהב אותך מאוד טפטוף של אבא. שניכם הייתם ועודכם אור הגנוז של חיי, עמוד האש ועטרת ראשי. באהבה אין סופית, יוסף.

  6. יוסף אהוב, אתה שותף מדהים לחיים, ואבא נפלא לטופוס וסויה. כל הגוף שלי אומר לך תודה על המילים שלך, על השתיקות שלך, על המעשים המצוינים שלך, ההבנה שלך, המבט והאהבה. אתה לוקח הרבה יותר קשה את המעבר של טופוס לבאר-שבע משהוא בעצמו לקח. הבעיה שלו היתה עם הנסיעה – כשהוא ירד מהאוטו הכל הסתדר… הוא שמח מאד בביקורים שלך והיה לו ברור שאתה אבא שלו, גם כשאתה לא גר איתו בבית. במשך תשע שנים היית קשוב כל כך לצרכיו, לדיבוריו, לשובבותו ולהישתנותו המשמחת. גם אני זוכה לאהבה הזו ממך, ולכן ידוע לי ממקור ראשון כמה הרבה נתת לו. מה שכתבת כאן – על ליבי כתבת. אוהב אותך תמיד.

  7. כבר כמה זמן הטאב הזה פתוח אצלי בפיירפוקס, עם תיבת טקסט ריקה לתגובה.

    התלבטתי מה לכתוב, איך לכתוב, אם לכתוב.

    תודה; המילים האלה נגעו איך שמילים צריכות לגעת, מה שכתבת משמעותי לי.
    אני לא יודעת אם חיבוק רצוי, אבל אם כן אז הנה…

  8. מאד רצוי, יודה. וגם את. בבלוג הזה ובכלל. מפליא ומשמח שחויות, גם קשות, שאנחנו עוברות יכולות להיות משמעותיות לזולת, ומכאן השיתוף, בין השאר בבלוגים. אני שמחה שמשמעותי לך ומתנחם בשיתוף ובחיבוק. תודה.

  9. יוסי ויוסי, אהבתי את טופו, זה תמיד הרגיש שהוא מרגיש בן בית מרוצה בהתהלכו אצלכןם, גם בת"א וגם בב"ש, מתכרבל ומסתקרן -בזמן שהוא בוחר, וחמוד עד אין סוף. דמעתי מהמילים שלכןם, איזה חתול נפלא שמעורר כאלה מילים וקולות מהממים של מעבר לא/נשים וחתולות. תודה ששיתפת ותודה ששיתפתם ותודה שבזכותכן יצא לי להכיר ולבלות עם טופו שכזה.

    מייאו. מורן

  10. יוסףה'לה יקר… מעולם לא הכרתי אותך לעומק, גם כשעבדנו יחד לפני מיליון שנה (וליתר דיוק לפני בת מצווה שנים, אם אני לא טועה). מעבר לכך שתמיד הרגשתי שאתה יפה, חכם, רגיש ועמוק, לא ידעתי עליך בעצם כלום. וכעת מקריאה חטופה ברשומותיך, שתוחלף בקריאה מעמיקה כשאפנה לכך יותר זמן, ברור שקל וחומר שאני לא מכיר אותך כיום בכלל, פרט לכך שעם הזמן הפכת כנראה לעוד יותר יפה, עוד יותר חכם, עוד יותר רגיש ועוד יותר עמוק… נעים ומשמח לקרוא.

    שא ברכה, יקירתי (:

  11. טאו שהכרתי כאבי, שלום!
    הבאת נוסטלגיה עם המילים שלך.
    המדיטציה שלימדת אותי בשעות בוקר לא-קימות במפעל ליצור אתרי-אינטרנט… אתה מקסים ושקט באופן מעורר השראה וכה נעים שהגעת.
    כאז גם היום יש לך חיוך דק בעיניים שמתעקש על משהו טוב-יסודי שם, ואולי בעצם כאן. וכן, אפשר לראות עיניים דרך האותיות.
    תודה שכתבת. אני הולךת לקרוא מהבלוג שלך גם, עם סקרנות וחיוך דק.
    חיבוק.

  12. גם אתה הבאת נוסטלגיה: מדיטציה במחסן של מכרה הזהב…
    אכן, היו זמנים (:

    תודה על המילים ועל החיוך, וחיבוק בחזרה.

  13. "אתמול כמה חתולים ישבו לידו וחיו." איזה משפט יפה…
    זה גם יפה ועצוב מה שכתבת, שיש רגעים שבהם לא משנה עד כמה יש אנשים מסביבנו שאוהבים אותנו ותומכות בנו, ברגעים האלו באיזשהו מקום אנחנו לבד.

    מצד שני, קריאת כל התגובות על הפוסט והתמיכה נותנת הרגשה של קהילה. האישי הוא הציבורי גם במובן זה שהכאב האישי שלך וההחלטה שלך לחשוף אותו, מחוללים דיבור קהילתי שנותן לי הרגשה של קהילה תומכת, אפילו שלא הכרתי את טופו הרבה ושאני לא מכירה הרבה מהמגיבות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s