ערב יום הזיכרון – פוסט אורח

קרדיט בקיצור:
התמונות והטקסט שיכים לבחור
שאת שמו לא אחשוף בציבור
הוא מוכשר ומתוק ועם זאת אסור
בינתיים את שמו לכתוב בבירור
שימו לב: הטקסט מכיל תיאורים מיניים

בדיוק קמנו מבית הקפה ונפרדנו מחברים
הוא אמר:  "יש לי זמן עד הטיסה
מה בא לך לעשות?"
ואני הרהרתי לרגע.

היה קר ורוח החלה לנשוף בעורף.
מאותו רגע כאילו הכול היה מתוכנן אצלי בראש ואפילו לא ידעתי
נראה לי שהבנתי את זה רק אחרי.
אמרתי לרוטשילד או לים?
הוא בחר בים.
ברוח כזאת? אתה בטוח? שאלתי.
"ננסה" הוא אמר.
כל כך אוהב את הגישה הזאת שנותנת מרחב לכל מיני אפשרויות.
צעדנו לים,
מפטפטים ומלהגים על כל מיני דברים קטנים.
פתאום הבנתי שאני הובלתי לשם.
היה קר וחיפשנו את השמש.
אמרתי לו שנעבור את הבתים יגמר הצל.
ואכן כך היה אחרי הליכה קצרה  מצאנו את עצמנו. מול הבנין
שכיסה את פיסות השמש האחרונות.

ופתאום  היה לי פלאש של זיכרון – הי מתוק אמרתי לו אתה יודע
כאן ביליתי את ליל הכלולות שלי.
וממול התחתנתי. פעם היה שם אולם חתונות.
הוא לא ממש הראה סימנים של התרגשות הרי הוא לא בדיוק בענין של חתונות – וזה בלשון המעטה.
מענין אני קצת תוהה ביני לבין עצמי, הוא, שנמצא בצד האחר של הסקאלה מוצא את עצמו מוקף בלא מעט אבות.
המשכתי – אתה רואה את ההריסות האלו ממול – שם כן שם – בדיוק שם!!
ואני תוהה אם איך שהמקום נראה אולי זה מסמל בדיוק את מה שנותר מהנישואים האלו
המקום היה נטוש והרוס.
חורבן לאחר שריפה.
ריח שתן עמד באוויר.
קירותיו של מה שנותר מהמבנה התהדרו בגרפיטי מופלא ומגוון.

לא יכולתי שלא להתפעל ולצלם – כמה שאני אוהב לצלם.
ואז הוא זרק הצעה…
ובתוך תוכי – ידעתי שזה בדיוק מה שיעשה.
הוא כאילו מילא את המצופה ממנו.
בזיק המדהים שיש לו בעיניים.
הוא אמר "בוא ניכנס אתה יודע זה ממש מדהים בפנים
הייתי שם כבר בעבר."

היה רק חסר שיגיד "סמוך עלי"
אבל הוא לא היה צריך הרי זה ברור לשנינו שאנחנו לפעמים לא צריכים מילים שיוצאות בהצהרות כאלו.
אני הרי סומך עליו והוא עלי אין כאן בכלל מה לחשוב זה פשוט ברור – אין לי מושג איך זה קרה – אבל זה קרה.
הקפנו את המקום אבל לא מצאנו איך להיכנס המקום סגור מרותך מגודר – ואני מנסה לחשוב כמה זה מזכיר את הנישואים שלי בנקודות מסוימות.
בדרך אני משחק אותה אדיש ומתפעל מציורי הקיר.
כולי תקווה שבאמת הוא לא ימצא איך להיכנס וכבר אמרתי :טוב בוא נלך.
אבל ידעתי בעצם עם מי יש לי עסק
והוא מצא איך להיכנס – הממזר.
ושוב הבליח הניצוץ המדהים הזה שיש לו בעיניים.

אני אמרתי תקשיב מתוק עד פה!
לא מתאים אני פוחד.
והוא ידע עם מי יש לו עסק.
הוא יודע איך ללחוץ על הכפתורים שלי שיגרמו לי לעשות כמעט הכל
אז הוא פשוט הציע:
"תקשיב אני אכנס אגשש ואם הכל בסדר תקפוץ גם אתה
טוב?"
לא עניתי
הוא חזר כעבור דקה ואמר "השטח נקי
יאלה נו? –"
עניתי לו : אני לא יודע,לא נראה לי עזוב בא נלך
מה נראה לכם?
ברור שנכנסתי
מרגע זה הלב שלי פעם בטירוף
עוברים דלת ועוד אחת,
קופצים בין ההריסות
ואז ראיתי מדרגות.
אמרתי לו בדיוק כאן התחתנתי.

פתאום ברעש שעשינו בכל השקט המדהים שמענו קולות אנשים מהקיר הסמוך – כנראה פליטים שלנים במקום.
הם לא שמעו כלום
המקום היה מלא חוטים שברים פחמים ריחות של שתן וצואה הכל התערבב
אני כבר רואה בראש איך כל המבנה נופל עלינו או איך אנחנו מתחשמלים פה למוות
וישר למחרת הכל  כתב בעיתון – איזה בושות
עלינו למעלה לאולם – אולם החתונות המפואר – לפחות ככה זכרתי אותו
הרגשתי מוזר ביותר – הכל שבור הרוס מנותץ שרוף בקיצור זוועה.

אתה קולט אמרתי לו:
כאן אבל בדיוק כאן היו החופה הקידושים הריקודים – "קבלו את החתן והכלה כזוג נשוי…."
ואני אפילו לא צריך לעצום עיניים לראות את הכל מסביב חי ונושם כאילו הרגע זה קרה.
אני מקשקש ומבלבל ונראה לי שאפילו הוא לא הקשיב אבל הוא זכר כל מילה.
מצד אחד יפו מצד שני כל אורות הטיילת.
פעם היו שם חלונות מפוארים וענקים
היום לא נותר שריד.
הכל פרוץ
והרוח שנעלמה חזרה דווקא עכשיו.
כולי צמרמורת מעצם המעמד,
הוא מחזיק לי את היד
ועוד יד ואז חיבוק והנה אנחנו מתחבקים מול כל העולם.
אבל בעצם אין כאן איש ואף אחד לא רואה
ואני בסוג של חלום לא חלום אני בכלל בחתונה שלי רוקד בעצם עם גבר.
מולי כל הדודות
אבל כל מה שאני מרגיש זה את גופו המדהים,
ידיים מלטפות עוטפות
ואני חש מגורה
יודע שזה הזמן.
בעצם בשביל זה באנו
כאילו היה שם בסרט ההזוי שרץ אצלי בראש.

הוא מתחיל להפשיט אותי,
פתח את החגורה ולאט את הריצ'רץ'.
יד חמימה תופסת לה את האיבר הזקור שלי
וחום והרטיבות המופלאה של הפה המדהים הזה שלו.
לא התנגדתי והייתי מעורפל,
סוג של טראנס.
הושטתי יד לאברו הזקור והכנסתי לפה בהנאה מרובה,
מדמיין את כולם צופים בנו מסביב.
שומע את המוזיקה של אחרי החופה
מאושר מכל המעמד
חסר עכבות
אחרי המגע שלו שעטף אותי לא עמדתי
וגמרתי לו בפה כמו שהוא ואני כה אוהבים.
ומיד אחרי זה גם הוא גמר.
רגעים של אושר וחיוך ענק
על הפנים של שנינו.
שמרוח כמו שני ילדים במגרש משחקים באקט של שטות
וככה אנו עומדים ערומים מול הרוח שלא ויתרה,
הוא עוטף אותי ומחבק
ואני מחזיק לו חזק את הידיים.
חיבוק חם עוטף ונעים.

פתאום כולם נעלמו כל המראות,
לא מוזיקה לא הריקודים לא המוזמנים
זה רק אני והוא
ושקט אחד גדול.
מתלבשים  ויורדים למטה בדרך החוצה
ואז פתאום צפירה,
שנינו בוהים אחד בשני
וכל אחד במחשבותיו הוא.
אז הוא שואל אותי: אתה רוצה לעמוד בצפירה?

3 תגובות ל-“ערב יום הזיכרון – פוסט אורח

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s