זה לא בלוג מתכונים. למעשה, זה המתכון היחד (עד כה). אם אני רוצה מתכונים אני הולךת למשהו דוב. אבל כיון שאחרי הפסטיבי המוצלח כמה מכןם ביקשו את המתכון לזהות חדשה בשזיפים, אז הנה הוא. הקדמה חשובה: אני לא באה להגיד שצריך להפסיק עם זהויות. אני יודעת כמה זה חשוב למאבקים על משאבים, על הכרה ועל קיום. המתכון נכתב כדי לשים לב גם לחסרונות. יכול מאד להיות שזהויות הן הכרח, ובכל מקרה זו פריבילגיה להיות מסוגלת לותר על זהות (אולי פה טמונה הבעיה המעמדית בקוויריות). אבל די להתנצלויות וקדימה לעבודה:
זהות חדשה עם שזיפים
- בדרך כלל אפשר להתחיל עם שאריות מהזהות הקודמת. תמיד משהו נשאר בצנצנת או נשפך על השיש ולא נכנס לתבנית של הזהות ההיא. צריך לאסוף את זה ולבדוק ממה זה עשוי ולמה זה לא נכנס אז.
- לשים את השאריות בקערה עמוקה ולהוסיף נראטיב של סבל. נכון, נראטיב שלם נשמע בהתחלה כמו כמות מוגזמת של סבל, אבל זה יצטמצם בתנור. התפקיד של סבל במתכון זה להוסיף חשיבות ורצינות לכל הסיפור ולהתאים את הזהות לנורמות פסיכולוגיות רווחות.
- אחרי שהסבל נספג זה הזמן לשים את הקערה בהקשר. בטוח יש בבית קצת פירורי מאבק אחר, או ספגטי זכויות – יש להניח אותם סביב הקערה ולחכות שיוצרו קורים דקים שקושרים את הזהות החדשה לפריטים שבחרת. זה יוסיף נפח לתבשיל, ויש חופש לבחור פריטים לפי מה שטעים לך כאן, או מה שנראה לך שיצליח.
- את השלב הבא יש לבצע בעדינות ובזהירות: לערבב בכוס מים חמים כמה שזיפי האשמה קלופים. ההאשמה יכולה להיות מופנית כלפי זהות שהוכנה קודם, או כלפי המונוסקסיזם – אבל חשוב שזו תהיה האשמה ממוקדת. כשהשזיפים התרככו וספגו מים צריך לסנן אותם מהמים ולהוסיף לקערה.
- לחמם את התנור לטמפרטורה של דיון לוהט בפורום אינטרנטי וללוש את תוכן הקערה, עם הקורים שנוצרו בשלב ההקשר. מהירות הלישה היא בקצב של סיסמאות בהפגנה. כשהתערובת קוצנית ומסובכת – להכניס לתבנית שיח מוכרת וישר לתנור. לאפות בערך שנה או עד שהקצוות נשרפים קצת.
- להגיש קר עם שייק אגוזי אקדמיה.
טיפ: אם נשפך לכןם קצת על השיש, או משהו נשאר בצד – תשמרו את זה, זה מעולה לזהות הבאה שתכינו.
יאמי! 🙂
האמת שאני סקרןית מה בעצם העמדה שלך כאן (או שחלילה זו אמירה מורכבת? ;)).
כי אני מסכיםה שזה די נכון, אבל תוהה אם זה יותר מזיק, יותר מועיל, מה החלופות וכו'…
זה באמת מורכב. אני חושב שהעמדה שמכונה אסנסיאליזם אסטרטגי (מקוה שאייתתי נכון) מבטאת משהו שאני די מזדהה איתו. בערך ככה: בעולם האידיוטי שאנחנו חיות בו, לפעמים צריך להשתמש בזהויות כדי להשיג דברים במאבקים. יש לזה חסרונות אבל לפעמים החסרונות קטנים והיתרונות גדולים. כל עוד אנחנו משתמשות בזהות כמכשיר למאבק ולא מפחדות לזנוח אותה כשלא צריכותים אותה (למשל במקומות הבטוחים שלנו, למשל כשהמאבק מצליח, למשל מול מי שהזהות הזו מדכאת אותו/ה) אז בסדר. משהו כזה. מה דעתך?
הי יוסי, אני חושב הרבה בזמן האחרון על הקשר בין זהות לסבל. גם בהקשר של טבעונות, שהבחירה בה מאפשרת לחיות האנושיות שבינינו לנכס לעצמנו את הסבל של הלא אנושיות כאקט מכונן זהות, ופעמים רבות זהות אנטגוניסטית, שמייצרת "אנחנו והם" ונותנות לנו הרבה יותר כוחות מאשר לבעלי החיים, אבל גם על מקומות שבהם הסבל הוא ממשי של הסובל, ושם הזהות היא אקט להחלץ ממנו, לעשות לו טרנספורמציה של העצמה. אני בעד לקרוא לדברים בשם, מאוד עוזר, ממש כמו שם פרטי, וגם מסכים איתך לגמרי שיש שימוש לרעה בזהות, בבניית זהות, ובסבל – שלי או של אחרות – כאקט משחרר שבא על חשבונם של אחרים. השאלה האם מי שעושות בזה שימוש לרעה מסוגלים לראות את ההבדל? האם ההבדל בכלל קיים מבחינתם או שזה רק אני כמתבונן חיצוני? מה דעתך?
Fair enough.
זה די דומה גם לתפיסה שלי.
לא רוצה לבטל את המקום של האהבה, הקשר, ההסטוריה עם זהות, העצב לעזוב זהות שהיו איתה זמנים יפים, קשים וכו', וגם מקבלת שאפשר לשנות לפעמים את טיב הקשר, לשנות את משמעות הזהות למשהו חדש. ויש לי גם חיבה לעיתים לשמירת זהויות שכביכול סותרות. ואני לא רוצה לבטל את המשמעויות החברתיות של הזדהות – יותר מזה, את שמשמעויות של השתייכות וכו' – לא אוהב-ת למשל את הגישה שחובה על טרנסג'נדרס לוותר על זהות שקשורה למגדר שננטש (למשל "לסבית" יכולה להיות גבר). במקביל, ממש נמאס לי שאנשים מתנהגים באופן דכאני כי יותר חשוב להם לשמור על הזהויות, בכזו מידה שזה פשוט מונע יכולת הקשבה או חמלה. ולאחרונה הבנתי שאני ואחת הזהויות שלי, היקרה לי מאד מאד על פני שנים, כי היא ביטאה משהו מאד משמעותי לי בעצמי, הומו, כבר לא מה שהיינו פעם. היא יותר מדי דומואית לי כיום, פחות בנוח איתה… היא פחות מבטאת אותי – ואני יודע-ת שזה לא מינוח או קונספט שחביבים
עליך, ובכל זאת הוא בשבילי 🙂
בלת"ק. לא רוצה סבל! די עם הסבל! Hasn't the Jewish people suffered enough? זהות בלי סבל עכשיו. ובלי שזיפי האשמה! ועם קצת משמשי שמחה, תפוחי עונג, קליפות סיפוק מגורדות היטב. אבל אז זה כבר לא אותו מתכון…
איך שעירבבת את כל המרכיבים של זהות באופן מדויק לשיח של ספרי בישול ולטקטס משעשע. ואוו!
ניכוס הסבל כאקט מכונן זהות – יותם, זה ניסוח שעוזר לי גם להבין וגם לזכור – תודה!
לגבי השאלה של שימוש לרעה בזהות – אני חושבת שככל שהשימוש בזהות יהיה יותר זהיר, פחות דרמטי, יותר אסטרטגי, כך יהיה קל יותר לשים לב למי שנפגעות מזה ואולי לשנות אסטרטגיות או להבין את המחירים. אני חושבת שאתה כמתבונן מן הסתם רואה דברים אחרת ממי שהזהות שלו מסדרת סדר-עדיפויות כזה שמאפשר לא לראות נפגעים אחרים.
וכן, ליטל, כל הרגשות, ההסטוריה וכו' גם נשמרים בקפסולת הזהות ובאמת כדאי לא לותר עליהם, אבל אולי אפשר להגמיש את המסגרת. וזהויות סותרות זה הכי כיף! גם אני לא בעד לבטל את ההשתיכויות החברתיות וכו' – פשוט לנסות לעשות אותן אלסטיות יותר אולי?
עברתי עם "הומו" בדיוק אותו תהליך! איזה קטע… כמובן שלא בדיוק אותו תהליך בהיותנו בכל-זאת אנשות שונים אבל הכונה שהמונח נהיה מנוכס מדי על ידי הדומואים וזה נהיה מובן כהזדהות מעמדית-מצ'ואיסטית כזו ואז לא בא לי על זה.
דנה – עונג במקום סבל! כמובן 🙂 הכי טוב קליפות סיפוק מגורדות…
עישוווווש! מתי מתראות? חיבוק!
מתגעגעת! 🙂 מותר לצטט אותך בשייק אקדמיה הבא שלי? ❤
בשמחה 🙂
ראית שהוסיפו לאטרף קטגוריית טבעוני/ית? זו את שבחשת בקלחת?
לא! 🙂
פשוט מעולה! ואני חושבת שמתוך העמדה שלי ביחס לשיח מבוסס זהויות, אני מתחברת למשחקיות הזו ולמעבר בין שימוש פרגמטי לעתים בזהות לבין השאיפה להחליף, לבשל ולמחזר שאריות ואפילו רוצה ללמוד לבשל (ולשחק) יותר טוב. אבל מצד שני, מתוך העמדה שלי כלפי עצמי, לא עצמי שהוא בתוך שיח של מאבק, אלא עצמי סתם ככה (ואולי לא מדובר ממש בעמדה אלא יותר בהיאחזות כמעט נואשת בזהות), התחשק לי להגיד כשקראתי "אבל איך אפשר סתם ככה להחליף? או לבשל משהו חדש?". למרות שגם ברור לי שהניסיונות (חסרי התוחלת) שלי להיאחז באיזו זהות ברורה עולים בעיקר כי משהו חדש מתבשל כל הזמן, ומותיר אותי בודקת מה בכל זאת נשמר, ומנסה לאסוף את כל חלקיקי העצמי למשהו שיהיה לי מוכר, ושגם תהיה לו משמעות בעולם.
התחלתי לכתוב את התגובה מתוך התלהבות מהמשחקיות הזו בכתיבה ובחשיבה שלך, שאני כלכך אוהבת, אבל תוך כדי הכתיבה נעצבתי על חוסר היכולת שלי למשחקיות כזו. אני לא יודעת ליצור משהו חדש במקום הקטגוריות הקיימות. מצד שני, אני גם לא רוצה להמציא קטגוריה חדשה, ולא רק כי גם מולה ממילא אמצא את עצמי בחוץ, אלא גם כי בכל זאת לא מוכנה לוותר על הקטגוריות החברתיות המוכרות, גם אם כשאני מנסה להבין מה קושר אותי אליהן – זה רק המאבק על זכויותיהן, כלומר רק ההזדהות עם הדיכוי (גם התבשיל שלי מבוסס על סבל). כשאני נאבקת, למשל, על ביטחון של נשים, זה מצד אחד גם מאבק על הביטחון שלי, ומצד שני גם גם מאבק על כך שזה יהיה גם המאבק שלי. אולי כל מאבק למען זהות בהכרח גם נועד להרחיב את גבולות הזהות הזו, כי מאבק הוא תמיד של א/נשים ולא של קבוצות.
בכל אופן, כנראה שזה אומר שאני עוד בוחרת להמשיך להשתמש בזהויות ולהיות במשא ומתן מולן, במקום להשליך אותן וליצור חדשות, אבל כמה הערכה יש בי כלפי מי שיכול/ה להיות מספיק אמיצ/ה כדי לשחק איתן ככה!
יעל, יא מעולה שכמותך!
באמת איך אפשר ככה להחליף או לבשל משהו חדש? זו תהיה מאד במקום, לדעתי, כי זהות היא לא משהו שאנחנו קובעות לעצמנו, אלא היא נוצרת תוך משא ומתן חברתי, ואם היא לא מתקבלת חברתית בשום מקום אז מאד קשה ואולי בלתי-אפשרי לקיים אותה. לכן זו משימה מאד קשה לשחק ולהחליף וזה לא תמיד אפשרי. זה יותר אפשרי למי שיש לה פריבילגיות של חיים בקהילה שמקבלת החלפת זהויות, או שהזהויות שהיא מתעסקת איתן הן קלות יותר להחלפה (נגיד להחליף "פריקית" ב"רוקרית" או דברים כאלה). זהויות שנחשבות לביולוגיות כמו "אשה", "מזרחית" וכו' יותר קשה לשחק איתן.
אחד הדברים המגניבים במה שאת כותבת, זה שקשה גם לשמור על זהות. בדיוק בגלל שהיא לא רק "שלנו", אז היא גם משתנה כשנסיבות החיים שלנו משתנות והסביבה שלנו משתנה, ולפעמים באמת רוצים לשמור על הזהות כמו שהיא היתה – וגם זה לא אפשרי. ואולי טוב שכך? כנראה תלוי בטיב השינוי הספציפי.
אני כל כך מאמץת את התובנה שלך ש"מאבק למען זהות בהכרח גם נועד להרחיב את גבולות הזהות הזו, כי מאבק הוא תמיד של א/נשים ולא של קבוצות" – זה מבריק! וזה מסביר לי כמה דברים בראש (את התחושה של הכלה+הדרה במאבקי זהות למשל, אבל עוד דברים כמו: הומו-לסבי -> להט"ב -> להטבפא"ק) – תודה!
הקטע הפרודי הזה בעיקר נכתב כדי להצביע על הדברים שאני לא אוהב בפוליטיקת זהויות, אבל אני לא חושבת שצריך לותר לגמרי על הפוליטיקה הזו, צריך להשתמש בה באופן פרגמטי, ואולי הביקורת והפארודיה עליה יכולות לעשות את זה קל יותר להיפרד מזהות כשהיא כבר רגל מחוץ לדלת.
ובואי נשים את זה "על השולחן": את מבשלת מאמם לגמרי! אז אין לך מה ללמוד לבשל יותר טוב 🙂