פדופיליה כפויה?

בהמשך ישמשו אותי המילים הבאות במשמעויות שלהלן:

  • פדופילה – תשוקה מינית המופנית כלפי ילדותים. תשוקה, ולא פעולה.
  • פדופיליה חברתית – חברה שעסוקה בסקסואליזציה של ילדיםות באמצעות ערכים, דימויים וכו'
  • תקיפה מינית פדופילית – כל מגע מיני של בוגר/ת עם ילד/ה.
  • ילד/ה – אני לא מציעה הגדרה חותכת מבחינה גילאית, כי מה שמענין אותי פה הוא לא הגדרות חוקיות אלא ערכים חברתיים. להיות ילד/ה קשור לרמת עצמאות ועוצמה, ליכולת להיות מודעת למה את רוצה (ומה לא) ולהביע את זה ועוד. נסיבות שונות משפיעות על ההגדרה כך שמישהו יכולה להיות ילד בסביבה חברתית כלשהי (למשל מול המדריךה בצופים) אבל שעתיים אחר כך בנסיבות אחרות כבר לא (למשל מול האח הקטןה). ילדות היא קטיגוריה חברתית, וככזו להיות "ילדה" זה בדיוק כמו להיות "הומו" – זה משא ומתן עם הסביבה. אם הסביבה מגדירה אותך כילדה ומוענקות לך פריבילגיות של ילדה ומוטל עליך דיכוי שמופעל כלפי ילדות – אתה ילדה (אלא אם כן את מתנגדת ואז נראה מה קורה). הכי חשוב – ילד היא כל מי שפערי העוצמה בינו לבין מבוגריםות גורמים לכך, שהיא לא יכול להביע הסכמה/אי-הסכמה באופן יעיל ולפעמים אפילו גורמים לכך, שהיא לא יודע בעצמו אם היא מסכיםה או לא.

כוחות חברתיים חזקים רוצים להכחיש את הפדופיליה ועדיין לקיים אותה, אז הפדופיליה החברתית מותמרת לתוך גופים סוטים הנקראים פדופילים. הפדופילים מדומיינים כך שאפשר להרחיקם מהחברה, או לתקן אותם באמצעים כימיים או פסיכולוגיים. כך אפשר להכחיש את הפדופיליה החברתית ולקיים אותה רק ברמה האינדיבידואלית. לכן יש פדופילים בחברה. הבעיה היא שתשומת הלב לא מופנית לנסיבות החברתיות שיצרו את הפדופילים, אלא אליהם כסובייקטים פסיכולוגיים סוטים.

הקשר בין פדופיליה לתקיפה מינית של ילדות/ים ולאונס ילדים/ות הוא בדיוק כמו הקשר בין תשוקה מינית הטרוסקסואלית של גברים ואונס של נשים על-ידי גברים: הטרוסקסואליות מייצרת גברים ונשים. נשים מכוננות כחלשות יותר, ואחד הכלים לכונן את החולשה הזו הוא אונס. לפיכך חלק מהגברים תמיד יאנסו נשים תחת ההטרוסקסואליות, כי כך ההטרוסקסואליות יצרה גברים ונשים וכך היא משעתקת את עצמה.

המקבילה הפדופילית: פדופיליה חברתית מייצרת פדופילים ומכוננת ילדות/ים כאובייקטים מיניים חלשים. אחד הכלים לכונן את חולשתם המינית הוא אונס. לפיכך חלק מהפדופילים תמיד יאנסו ילדיםות בחברה שהיא פדופילית. הפתרון הרדיקלי, בשני המקרים, הוא להרוס את הפרדיגמה החברתית (ההטרוסקסואליות והפדופיליה החברתית). הפתרון הזמני הוא חוקים נגד אונס, העלאת מודעות, קווי תמיכה לנפגעותים, ועוד. האמצעים האלה יהיו יעילים במידה מסוימת, ואולי יורידו את מספר מקרי התקיפה המינית, אבל לא יפתרו את הבעיה לחלוטין.

בהקשר האקטואלי, מואשם "בכיר בקהילה" בתקיפה מינית של נער או ילד. התקיפה המינית, שיתכן שהיא פדופילית,  משמשת כעילה פסיכולוגית להטמעת ההומופוביה בסובייקט הומופובי נוקם. יש המון בעיות במהלך הזה, הנה שתיים מהן:

  • הפדופיליה שוב מוכחשת כתופעה חברתית והופכת לבעיה של אינדיבידואלים מסוימים ולאיך הקהילה אמורה להתמודד אתם, ואין שום דיבור על איך הקהילה משנה את הערכים שלה (צעיר=סקסי, כח=סקסי וכו'). כמובן שאני לא מציע לזנוח את ההתמודדות עם האינדיבידואל התוקף, אבל לא במקום השינוי הפוליטי.
  • ההומופוביה עוברת אותו תהליך: במקום שהחברה הסטרייטית תתמודד עם ערכיה ההומופבים היא מטמינה את ההומופוביה בגופם של אינדיבידואלים מסוימים והשאלה הופכת להיות איך מתמודדיםות אתם. גם כאן, כמובן שיש צורך להתמודד עם התוקף עצמו, אבל לא במקום השינוי הפוליטי.

שני המהלכים האלה זהים בצורתם והתוצאה שלהם היא דה-פוליטיזציה של הבעיה. אם הבעיה היא לא החברה וערכיה, דימוייה וכו', אלא אינדיבידואלים מסויימים בתוכה, אז הפיתרון הוא תיקון אותם אינדיבידואלים באמצעי ענישה, פסיכולוגיה, כירורגיה, כימיה ועוד – רק לא שינוי פוליטי רדיקלי, שמחויב להפסקת הפדופיליה החברתית כמו גם ההטרוסקסואליות הכפויה.

מודעות פרסומת