שירי אייזנר וארין טולדנו-פרג'וב ארגנו פאנל קווירי-מזרחי והזמינו את חן קלר וגיתית דהאן להשתתף… וגם אותי! מצרףת פה את הדברים שאמרתי שם. את הפאנל כולו אפשר לראות כאן.
שלוש דוגמאות שיתנו קצת הקשר בינלאומי:
1 – בספרה Terrorist assemblages מ 2007 מתארת ג'סביר פואר את ההשלכות של הרצח ההומופובי המחריד של מת'יו שפרד בוויומיניג. מת'יו היה סטודנט הומו שנרצח במכות והושאר למות מפצעיו קשור לגדר בקור המקפיא של החורף בוויומינג. הרצח שזיעזע את ארה"ב, כותבת פואר, הוביל את הקהילה הלהט"בית למאבק למען הרחבת סמכויות המשטרה בבואה לחקור פשעי שנאה. המאבק נשא פרי וסמכויות חקירה ומעצר מורחבות ניתנו בידי המשטרה האמריקאית. אתן יכולות לנחש לאן זה הוביל? כמובן, יותר אזרחים אפריקאים-אמריקאים עצורים, מוכים, ומואשמים. הביקורת שפואר ואחרות משמיעות על המהלך הזה, מבקשת להביא לתשומת ליבנו, שאנשים כהים בכלל, people of color, וספציפית אפריקאים אמריקאים בארה"ב, מתוייגים כהומופובים הרבה יותר בקלות מלבנים, וכל הרחבה של סמכויות של רשויות אכיפת החוק היא תמיד סכנה לפגיעה מוגברת בקבוצות המוחלשות ממילא הללו. מסלול ההתנגשות בין דרישות הלהט"ב לאכיפה מוגברת נגד פשעי שנאה לבין הגנה על אנשות כהות מפני המשטרה לא הותיר מקום לראות להט"ב כהיםות, וגם לא את ההומופוביה הממוסדת הלבנה, שאינה מתבטאת רק בפשעי שנאה אלא באפלייה חוקית וחברתית ובטרור רגשי. ההומואים נשלחו להיאבק בשחורים.
מת'יו שפרד
פואר משתמשת במקרה הזה להמחשה של התופעה לה היא קוראת הומולאומיות: אימוצם של הלהט"ב לתוך חיק הלאום כאוכלוסייה הדורשת הגנה, והמשמשת מדד להערכת והדרת אוכלוסיות אחרות, בבחינת "כמה יפה אתם מתיחסים להומואים שלכם". התוצאה בהרבה מקרים היא האשמה ותיוג של קבוצות מוחלשות ואף ארצות ועמים שלמים כקבוצות ומקומות נחשלים, פרימיטיבים והומופובים.
ההומולאומיות היא מצב שאנחנו נתונות בו לפחות כשני עשורים אם לא יותר. זהו ההקשר החשוב ביותר של פעולותנו כקוויריות, כיוון שזהו ההקשר העוצמתי ביותר שאי פעם מצאנו את עצמנו בתוכו. זה לא משהו שאנחנו יכולות לבחור אם להיות חלק ממנו או לא. אני אגיד את המשפט הזה שוב: זה לא משהו שאנחנו יכולות לבחור אם להיות חלק ממנו או לא. עצם קיומנו כלהט"ב/קוויריות בעולם בזמן הזה מטיל אותנו ברצותנו או שלא ברצותנו לתוך ההומולאומיות, והדבר היחיד שנותר לנו לבחור הוא האם להתעלם מכך או להתנגד לכך ככל יכולתנו. התעלמות פירושה שיתוף פעולה עם תיוג של קבוצות מוחלשות כהומופוביות ונחשלות, תיוג שמביא כמעט תמיד להצדקה והגברה של אלימות כלפי אותן קבוצות.
2 – ג'וזף מסעד במאמרו המאד פרובוקטיבי Re-Orienting Desire: The Gay International and the Arab World מ 2002 מתאר תהליך דומה במישור הבינלאומי. מסעד מנתח את התערבותם של ארגוני זכויות אדם בינלאומיים בכלל, וארגוני זכויות להט"ב בינלאומיים בפרט, בארצות המזרח התיכון. את הארגונים הללו הוא מכנה הגיי-אינטרנשיונל. אחת הדוגמאות שמסעד משתמש בהן היא הפרשה שנודעה בכינויה cairo52. ב 2001 המשטרה עצרה 55 אנשים על ספינת דיסקוטק שפעלה בשכונה היוקרתית זמאלק בקהיר. העצורים הוכרחו לעבור בדיקות רקטליות ל"הוכחת" סטייתם. הם הואשמו ב"ביזוי הדת" וב"התנהגות מינית לא הולמת" שכן החוק המצרי לא כולל סעיף ענישה על יחסי מין בין בני אותו מין. הם נשפטו בבית משפט מיוחד לבטחון המדינה, מה שמדגיש את ההקשר הלאומי בו נתפס המקרה במצריים. 29 מהם נמצאו חפים מפשע ושוחררו ועל השאר, 23, נגזרו בין שנה לחמש שנים מאסר בפועל עם עבודת פרך.
ג'וזף מסעד
מבצע הדיכוי האלים הזה מצד המדינה המצרית הדגיש את קיומה של שכבה של בני מעמד בינוני וגבוה מצרים המזדהים כגייז ומקיימים קשרים עם תיירים אירופאים ואמריקאים. רוב המידע הגיע למשטרה בעקבות השימוש של אנשים אלו באינטרנט. אתר האינטרנט העיקרי הוא באנגלית, ומכיל טיפים לתייר המערבי המטייל במצרים ומחפש מין עם מקומיים. מסעד רואה בזה סימן שהמשטרה מדכאת בעיקר את השכבה הזו היכולה להשתמש באינטרנט ובאנגלית, ולא מחפשת סתם גברים מצרים המקיימים יחסי מין עם גברים אחרים. מה שמחמם את המשטרה נגדם זה ההתארגנות שלהם באופן פוליטי סביב זהות שנתפסת כמערבית והדרישה שלהם לקחת חלק במרחב הציבורי הנראה. לחץ מהגיי אינטרנשיונל כלל שיתוף פעולה בין סנטורים אמריקאים גייז לסנטורים ימנים שידועים בגזענותם כלפי ערבים, שחתמו יחד על עצומה לפיה ארה"ב צריכה להפסיק את הסיוע הכלכלי למצריים עד שחרור העצורים כולם. ארגונים בינ"ל ומדיה מערבית שבדרך כלל נמנעת מלדווח אודות הפרות זכויות אדם או עוני במצרים הגיעו בהמוניהם לדיונים המשפטיים והזדעזעו מהם. נוצר מצב שבו הממשלה והמדיה המצרית מצד אחד, הצד הלאומי, וארגוני זכויות אדם והגאים מצד שני, הצד המערבי-קולוניאלי. כל זה הקצין את הגינוי התקשורתי והציבורי במצריים כלפי העצורים. המאבק נוסח במונחים של הגנה על הגבריות המצרית מפני חילולה ונישויה. החל מאבק ציבורי של שמרנים מוסלמים ושל העיתונות למען חוק נגד יחסי מין בין בני אותו מין, שכאמור לא היה קיים קודם.
התערבותם של גופים כמו ארגונים בינלאומיים וסוכנויות ממשלתיות אמריקאיות המגנים על שכבה דקה של אזרחים מצרים המזדהים עם המערב, גורמת למעשה להחמרת תנאי החיים של אזרחים מצרים רגילים, הרוב, שאינם מעוניינים או אינם יכולים להרשות לעצמם להזדהות כלהט"ב, אך מקיימים פרקטיקות להט"ביות שעד אותו זמן היו חוקיות, אך הופכות פחות ופחות לגיטימיות עם היקשרן לאימפריאליזם. זה גורם ליותר גברים מצרים להזדהות כהטרוסקסואלים, ולחברה הערבית לדכא יחסי מין בין גברים גם כשהם לא מזדהים כגייז. למעשה, מתבצעת כאן הטרוסקסואליזציה של החברה, כשמי שמקיים [גם] יחסי מין חד-מיניים נדרש להחליט אם להיות סטרייט או גיי/בי, וברור מהי ההחלטה הפופולרית יותר. חוקים רדומים נגד הומוסקסואליות כבר מתחילים להיות פחות רדומים, כמו בלבנון למשל. ברור שעם התוצאות הללו פעילי הגיי אינטרנשיונל לא יצטרכו לחיות בעצמם.
3 – במאמר שטרם פורסם כותב עמי פומרנץ על סדרת סרטי הפורנו הפופולרית צ'ק האנטר, סרטים המצולמים ברפובליקה הצ'כית. הסרטים מציגים בחורים צ'כים "סטרייטים" המקיימים יחסי מין אנאליים כפסיבים תמורת תשלום. הבחורים מעווים את פניהם בגועל ובכאב וניכר שהם סובלים, או לפחות מציגים למצלמה סבל משכנע ולא רצוי, בעוד הם נבעלים מאחור. הסרטים משווקים בתשלום לצרכנים מערב אירופאים ואמריקאים באמצעות האינטרנט. הסרטים מצולמים ב"גוף ראשון" כלומר, נקודת המבט של המצלמה היא כאילו הצופה עצמו מחזיק אותה. פומרנץ מפנה את תשומת לבנו לפוליטיקה של האיחוד האירופי, ולמיצובה של צ'כיה בתוכו. צ'כיה היא מדינה ענייה יחסית, וחברותה באיחוד האירופי כוללת לפיכך כניעה לתכתיבים כלכליים ופוליטיים של המדינות החזקות באיחוד. בעקבות זאת גל של לאומיות צ'כית שוביניסטית מוציא לרחובות גברים צעירים המתרגמים את הביקורת על האימפריאליזם של האיחוד האירופי לזעם לאומי צ'כי, ובין השאר לנסיון "להגן על נשים" צ'כיות מפני הסכנות החדשות של גבולות פתוחים וכלכלה חדירה. סרטי הפורנו של צ'ק האנטר הם הסיוט האולטימטיבי של גל לאומי זה. הם מציגים גברים צ'כים, סטרייטים (לפחות ברמת הנראטיב המדומיין שלהם), הנחדרים אנאלית, נכבשים, מחוללים, מנושים – לא ע"י מי שבפועל מזיין אותם בסרט, אלא, באמצעות הצילום בגוף ראשון – ע"י הומואים אמידים המשלמים על פורנו וחיים במערב אירופה או בארה"ב. קל מאד לפרש את הסרטים כבגידה מוחלטת במדינה הצ'כית ובאזרחיה, ומכירת גופם של הגברים הצעירים שלה, הגוף שיותר מכל מסמל את הלאום, להומואים מערביים, על מנת שיחללו את גבריותו. הוסיפו לכך את המנהג של הומואים אנגלים לנסוע מדי פעם לצ'כיה ולערוך מסיבות מין בהן הם משלמים לעובדי-מין צ'כים לקיים יחסי מין עם באי המסיבה, ותקבלו בעוד שנים ספורות הומופוביה רצחנית גם בצ'כיה, למרות חוקי האיחוד האירופי. הנה לכן "בוגדות בגבולות הלאום" שלא נשמע פתאום כל כך מגניב כמו בהפגנות של "כביסה שחורה".
בכל הדוגמאות שלהלן אנו רואות כיצד בהקשר ההומולאומי קל מאד להומואים בפרט וללהט"ב בכלל להזדהות ולהיות מזוהיםות עם האימפריאליזם הלבן, המדכא לאומים ועמים כהים או עניים. נעבור כעת לפלסטין הכבושה, ומעט בקיצור יותר, כי אני מניחה שאתן מכירות את המצב כאן.
ראשית כמובן הפינקווש. מהאירוויזיון המתקיים בימים אלו ועד למצעדי הגאווה השונים, כל ביטוי לתרבות ופוליטיקה להט"בית מנוכס מייד לצורך יחסי ציבור לישראל והסתרת פשעי הכיבוש. מאז הרצח בבר-נוער המדינה והקהילה מנהלות רומן דוחה שכולל טיולי "תגלית" גאים, מטוס בצבעי גאווה, ושיא הגועל: הארגון גאווה כחול-לבן. המיינסטרים הלהט"בי אדיש לפינקווש אם לא תומך בו, וכל אירוע להט"בי וארגון להט"בי מנוכס. גם המרכז הגאה הזה וכל מה שקורה בו. הפינקווש לא רק עוזר למדינה להיראות ליברלית ושוחרת זכויות אדם כשבפועל היא מכונת רצח ודיכוי, הוא גם מחזק ומאשרר את החלוקה המסוכנת: להט"ב = קידמה/נאורות/לבנות/מערביות/גלובליזציה והומופוביה = כהות/נחשלות/פרימיטיביות/לאומיות/מקומיות/מזרחיות. כיוון שעל הפינקווש דובר כבר הרבה, אני רוצה לדבר על כמה צבעים חומים אחרים שלא נכללים בדגל הגאווה:
במאמר מדהים ומקדים את זמנו (2003), הנקרא "אין מולדת להומואים", כותב ישי בלנק על אותו רגע הסטורי בו דנו בעריית תל-אביב בהקמת רובע הומו-לסבי במתחם נחלת בנימין. הדיון בהקמת רובע ורוד בתל-אביב, הגם שדעך במהירות, סיפק הצצה להלך המחשבה של הקהילה הלהט"בית על עצמה, ואופני תפיסתה ע"י שאר הציבור, בחלקים אלו של העיר. כפי שעולה מהמאמר, המיתוג של הרובע המיועד, היה בינלאומי: שמות עסקים ושלטים באנגלית, מפות ידידותיות לתייר המערבי, ואפס תשומת לב לג'נטריפיקציה ודריכה על אורחות החיים של התושבים הכבר-מתגוררים-במתחם. חישבו כמה מפתה לנו לגור בגטו להט"בי שכזה, ועם זאת, כמה סגנון מגורים כזה הינו משתף פעולה עם הגלובליזציה, הנתפסת – ובצדק – כמאיימת על קהילות וקבוצות מוחלשות ועניות במרחב העירוני. עד כמה אנחנו מייצגיה של זהות גלובלית, נשאייה של תרבות אמריקאית, עד כמה אנחנו משתמשות בסמלים, בטקטיקות פוליטיות ובשפה של האימפריאליזם?
שער היציאה מאוניברסיטת בן-גוריון
אני רוצה לקחת את זה אישית. אחד המקומות שאני מוצאת את עצמי הולך אליהם הרבה יותר ממה שאני רוצה, הוא האוניברסיטה. במבנה העירוני של באר-שבע, האוניברסיטה היא גטו של שמאלנות, וקוויריות וזאת למרות שזו אוניברסיטה ימנית, טרנספובית וקפיטליסטית. כמבנה בתוך העיר היא מתנכרת לבאר-שבע וכובשת אותה. רבות מהמרצות והמרצים גרים בישובי הלווין סביב באר-שבע: עומר, להבים, מיתר, חצרים. זאת אם הם בכלל גרות בסביבה ולא רק מגיעות ברכבת מת"א. כל הארכיטקטורה מסביב לאוניברסיטה בנויה כך שלא יהיה צריך לדרוך על אדמת באר-שבע כדי להגיע אליה וממנה. ויש כמובן את הבדיקה הבטחונית בכניסה. יש רמות שונות של סינון בכניסה, והאפשרויות שרלבנטיות לי, "גבר כבן "40 ללא תעודת סטודנט הן:
1 – שיכניסו אותי בלי שאלות ובלי תעודה (לא קרה אף פעם)
2 – שיבקשו תעודת זהות ואז יכניסו אותי
3 – בנוסף לתעודה, ישאלו אותי לאן מועדות פני באוניברסיטה, ואחרי בדיקת המבטא והתמצאותי ביעדים אפשריים יאשרו לי את הכניסה
4 – שיוסיפו לכל זה גם בדיקה של התיק
ככל שאני נראית יותר "מזרחי": זיפים/זקן, בגדים סטריאוטיפים, כך רמת הבדיקות עולה. אבל לא משנה כמה מזרחי אני נראה להם, אם יש לי באותו יום שיער וורוד – אני נכנסת בקלות. שימו לב שנראות להט"בית מבטלת או מחלישה את הנראות המזרחית שלי. המזרחי הוא מאיים, ההומו הוא לא מזיק וחמוד, או אולי גם מגוחך. על כך בדיוק כתב רועי וגנר במאמרו הנפלא "משטרי נראות/ניידות בישראל פלסטין ואיך לעבור דרכם", מאמר שיצא באסופה "סקס אחר" ב2016, ומנתח את המצעדים שלא צעדו בירושלים בחורף 2006, ומגיע למסקנה דומה, אם כי מורכבת ומשוכללת יותר ממה שניתן לפרט במסגרת הזמן הזו. תקראו את המאמר, ובכלל את האסופה הזו שמכילה המון כתיבה על ההצטלבות של לאומיות, מזרחיות ולהטב"יות. אציין שפעם אחת ויחידה לא הורשיתי להיכנס לאוניברסיטה בכלל, למרות תעודת הזהות הפריבילגית שלי והמבטא המסתגל שלי. היתה זו הפעם בה נשאתי בתיק מודעות עם טקסט בערבית. המודעות היו לאירוע של פורום דו-קיום והיה לי אישור לתלותן על לוחות מודעות באוניברסיטה, והן גם היו דו-לשוניות כלומר, אותו טקסט בעברית ובערבית על אותה מודעה. ובכל זאת, בפעם היחידה ההיא נשארתי בחוץ, מתוסכלת ורותחת מזעם, לומדת את הלקח, שלא רק שההומו שבי והמזרחי שבי נתפסים כסותרים, אלא שכשהמזרחי דובר ערבית לא יעזור כל השיער הוורוד שבעולם.
עכשיו אנחנו יכולות סוף סוף להבין מה אני עושה בפאנל הזה. המזרחיות והקוויריות שהן חלק מחיי בין אם אני רוצה בהן ובין אם לא, נשלחות להילחם זו בזו. ההקשר ההומולאומי המקומי והבינלאומי שם אותן בסתירה זו לזו. המניע החזק שלי להתעסק בנושא הזה הוא שהסתירה הזו כואבת, ממש במהלכיי היומיומיים וגם בהסטוריה המשפחתית שלי. הידע על זה שאני "הומו" כאב לאבא שלי בדרכים שהוא לא כואב לאבא אשכנזי. ולא שלאשכנזים לא כואב. אבל יש משהו בוגדני ומתנכר – משתכנז – בילד שלו, שפתאום נהיה "הומו".
טוב, מספיק דיכאון, עכשיו נדבר על תקווה.
דרור זאבי, בספרו החשוב Producing Desire מ2006, סוקר את השינויים בשיח אודות מין ומגדר באימפריה העוסמאנית מהמאה ה16 עד המאה ה20. לאורך מאות שנים נתפסו גברים ונשים לא כאופוזיציות בינאריות משלימות ומנוגדות כמו במודרנה, אלא כשתי גירסאות של אותו הדבר, פחות או יותר, כשהאשה היא הפחות והגבר הוא היותר, למרבה הלא-הפתעה. לדמיון המדומיין הזה בין גברים ונשים היו ביטויים בפועל, כך שבספרי רפואה למשל, הם צויירו דומים הרבה יותר מאיורים שאנחנו מכירות מספרים מודרנים, ובציורים ואפילו בצילומים מוקדמים קשה לעין מודרנית להבחין בין גברים ונשים. ה-הבדל, ה-מכונן, של ההטרוסקסואליה המערבית היה שולי ולא חשוב במיוחד. הפטריארכיה באימפריה העוסמאנית התקיימה בכל זאת, כמובן, אבל בעיקר תוך הפרדה בין נשים וגברים בכל המרחבים, הפרדה שלא שיקפה הבדל תהומי בלתי-ניתן-לגישור, אלא התבססה על טיעונים אחרים. בתוך כך, ניתן היה בהחלט לדמיין – וגם לקיים – יחסי מין בין גברים מבוגרים ונערים צעירים, למשל, ואלו אף התמסדו לכדי פרקטיקה דתית סופית שבמשך קרוב ל150 שנה התקבלה בשלווה. מין בין גברים בהקשר כזה כמובן אינו הומוסקסואליות, ואינו מצביע על נטייה של אדם, ודוקא בזה יש קרבה לביקורת הקווירית על מודל ההטרו-הומו המודרני. לגזור ולשמור.
שער הספר Producing Desire מאת דרור זאבי
בקרוזינג, בשירותים ובגנים, ולפעמים גם דרך אתרי היכרויות לסקס בין גברים, אני יכולה להיות מזרחי בסביבה מעורבת. לפעמים זה אומר שלבנים יחפצנו אותי: "מה אורך הג'חנון" שקיבלתי לא מעט באטרף, ולאחרונה איזה בחור אנגלי ממנצ'סטר התחיל איתי בטלגרם כי אני middle eastern והוא מאד מתחרמן מזה. מיותר לציין שהוא לא מבין דבר בפוליטיקה של פלסטין, אבל יש לו טוסיק מאמם בתמונות. לפעמים, כשאני פוגש מזרחים אחרים (או בדואים או פועלים רומנים) אנחנו מוצאים את עצמנו בהבנה נעימה שבה אנחנו לא מגדירות את עצמנו 'הומו' או 'בי' אלא מדברים על מעשים שעושים בתקופה בחיים (לפני נישואין, אחרי נישואין), התנסות, חרמנות ובעיקר פסיבי ואקטיבי. אם זה אתר היכרויות, ההגדרה הכי נפוצה שהשותפים הללו בוחרים מהרשימה היא "סטרייט סקרן" או "לא החלטתי", גם אם הסקרנות או חוסר ההחלטיות נמשכת שנים, ומתקיימת בד בבד עם ההגדרה "פסיבי". ההשהייה הנצחית הזו, ההתעקשות לא ללבוש תגיות מודרניות, מאפשרת לנו שיח אחר, וחופש פעולה אחר. לגזור ולשמור. (ותודה לעתליה על הרצאתה אתמול במגדרום על השהיות).
ברור שפוליטיקת זהויות והגדרות מפריעה לנו, וקוויריות ומזרחיות מתחברות יותר בקלות אם זונחות את מצעדי הגאווה ואת פוליטיקת הגאווה והזהות, שממילא היא ממוסחרת וממוסדת לעייפה, ומתרכזות במקום זאת בפרקטיקות ובהתארגנויות מקומיות. ישנם הדברים הכמעט-מובנים מאליהם: ברור שתת-התרבות האוחצ'ית שואבת את מרבית אוצר המילים המנצנץ שלה מערבית וממשקלים ערביים עם שורשים עבריים. יש את קל"א: קהילה להט"בית אתיופית, שמזמן כבר היה צריך לפתוח איתן דיאלוג על הדרכים הרצויות לסולידריות. יש את מסיבות האריסה (שהופכות לעוד קישוט מנצנץ על דגל ישראל בדיוק משום שהם לא נוקפים אצבע על מנת להתנגד לכך). אך ישנן גם תופעות פחות מובנות מאליהן שכדאי להתחבר אליהן: נהגות מונית ותחבורה ציבורית שמתאגדות כנשים, שרובן מזרחיות, ועוסקות בעיסוק גברי – האם ישנה קבוצה לסבית שלא תרצה להביע סולידריות עמוקה איתן? לגזור ולשמור.
האתגר הוא לצאת מהקופסא של קוויריות מזרחית, כלומר שהמסגרת היא קוויריות והגוון של הקוויריות הוא מזרחי, ולבנות מזרחיות קווירית, כלומר, שהמאבק המזרחי והמטענים התרבותיים שקשורים בו מהווים את המסגרת, ובתוכה יתקיים שיח על מגדר ומיניות. פמיניסטיות מזרחיות וארגוני להט"ב פלסטינים כבר הראו לנו את הדרך. המקום שלנו לשיח הזה הוא המאבק המזרחי. קודם כל ולפני הכל אנחנו צריכות להיות שם. באתר "העוקץ", במאבקי הדיור הציבורי, בהפגנות נגד אלימות משטרתית, בתמיכה באסירים, גם הפלסטינים השובתים רעב מזה שלושה שבועות וקצת (בינתיים הסתיימה השביתה, בעת הפרסום), וגם הפליליים, בארגוני עובדים, באתרי קרוזינג, בספרות האקדמית.
כמובן שיש להמשיך ולבקר, לפרק ולנג'ז לקוויריות הלבנה ולהתריע כל פעם שהיא מנכסת, רומסת, מתעלמת או מדכאת מזרחיםות, וזה המון עבודה כי זה קורה הרבה. ראו למשל השימוש הגזעני במילה 'ערס' שעדיין נפוץ בקהילה הקווירית לתיאור בריון הומופוב אלים, אבל גם טיפוס "פרא אציל" מיני ורב-און גברי ונחשק באתרי היכרויות ומצעדי גאווה.
אנחנו לא יכולות לבחור לא להיות חלק מזה. אנחנו חלק מזה כשאנחנו מפנות דרישות לממסד, כשאנחנו כותבות ומחלקות עלונים ברחוב, כשאנחנו מארגנות הפגנה, נראות, מצעד, קו-תמיכה וסיוע, גרפיטי – כל דבר. אנחנו חלק מזה כשאנחנו נאלצות או בוחרות לעבוד כזונות, אנחנו חלק מזה כשכן או לא מכניסים אותנו לאוניברסיטה או לקניון. אנחנו נפגעות וקורבנות של המצב ההומולאומי, כמו שאנחנו גורמות ומשתפות פעולה איתו בכל הרצאה של חוש"ן ובכל בגד שיש בארון שלנו ובכל מילה שכתבנו על עצמנו בכרטיס באטרף. וזה לא משנה איך נגדיר את עצמנו (כן להט"באק או לא) ולא משנה איזה "מוצא" אנחנו (אשכנזיות או מזרחיות) כי לא שואלות אותנו. משתמשים בנו.
לכן, אם לא נבוא לאירועים ביום המאבק המתקרב בנושא חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן (21 ביוני), אם לא נפעל בסולידריות נגד נישול הפלסטינים, אם לא נהיה מעורבות במאבק המזרחי – נהיה משתפות פעולה מדכאות או קורבנות נרמסים. זה לא נתון לבחירתנו ולא קשור לסדר העדיפויות האישי שלנו או אם אנחנו כן או לא גזעניות "ביפנים" וגם לא לארץ ממנה הגיעו סבתא וסבתא שלנו – זהו ההקשר ההומולאומי המקומי והבינלאומי ואלו האילוצים שלו.
