איך הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את דבורקין

הדברים הבאים נאמרו בפאנל ב"אשה לאשה" שהתקיים ב 16.2.2017 והוקדש לספרה של עמליה זיו "Explicit Utopias" ולדיון במחשבות פמיניסטיות על פורנו נשי. תודה לאהובי אלבר גבעול שהשתתף איתי בתהליך החשיבה על הדברים. את ז'אנר הפורנו-תיאוריה המרתק הזה המציאה Yoan Gonen.

עריכה: הוספתי בסוף הפוסט את תגובתה הרגישה והחכמה של חברתי לילך בן-דוד. אל תפספסו.

הטקסט להלן כולל תיאורים מיניים בוטים כיאה לנושא וכמענג לכותבת

explicit utopias

explicit utopias

"אני מזמינה אותך", היה כתוב במייל שנשלח לי, "להתכנסות של מועדון הסקס השולי. איפה שכל הדחויים והשעירות עושות עיניים זו לזו במקום לעשות שחי. איפה שהאלטרנטיבה מנענעת את האגן לקצב של רוק לסבי. תכיני וידוי קורע לב". נו, טוב, זה לפחות היה הסאבטקסט של ההזמנה. הכותרת היתה "מחשבות פמיניסטיות על פורנו נשי". אבל אני יודעת לקרוא בין השורות. הרי מדובר באנטיפורנו ואנטי-אנטיפורנו, דיון עתיק ומוכר, שחידושו בהווה מתקשה כשלעצמו לאסוף אותנו בערב יום חמישי קר, מבלי להוסיף לו לכל הפחות את התקווה לפלרטט עם זאת החדשה או להרשים את זאת הותיקה.
להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

עזרו לשחר עם בעיית הפוריות

סוף סוף הוידאו שחיכיתי לפרסם. בינתיים אין צורך בתרומות מכל מיני סיבות טכניות, אבל אפשר ורצוי לחלוק את הוידאו למען הפצת התוכן החביב שלו.

תהנו!

פדופיליה כפויה?

בהמשך ישמשו אותי המילים הבאות במשמעויות שלהלן:

  • פדופילה – תשוקה מינית המופנית כלפי ילדותים. תשוקה, ולא פעולה.
  • פדופיליה חברתית – חברה שעסוקה בסקסואליזציה של ילדיםות באמצעות ערכים, דימויים וכו'
  • תקיפה מינית פדופילית – כל מגע מיני של בוגר/ת עם ילד/ה.
  • ילד/ה – אני לא מציעה הגדרה חותכת מבחינה גילאית, כי מה שמענין אותי פה הוא לא הגדרות חוקיות אלא ערכים חברתיים. להיות ילד/ה קשור לרמת עצמאות ועוצמה, ליכולת להיות מודעת למה את רוצה (ומה לא) ולהביע את זה ועוד. נסיבות שונות משפיעות על ההגדרה כך שמישהו יכולה להיות ילד בסביבה חברתית כלשהי (למשל מול המדריךה בצופים) אבל שעתיים אחר כך בנסיבות אחרות כבר לא (למשל מול האח הקטןה). ילדות היא קטיגוריה חברתית, וככזו להיות "ילדה" זה בדיוק כמו להיות "הומו" – זה משא ומתן עם הסביבה. אם הסביבה מגדירה אותך כילדה ומוענקות לך פריבילגיות של ילדה ומוטל עליך דיכוי שמופעל כלפי ילדות – אתה ילדה (אלא אם כן את מתנגדת ואז נראה מה קורה). הכי חשוב – ילד היא כל מי שפערי העוצמה בינו לבין מבוגריםות גורמים לכך, שהיא לא יכול להביע הסכמה/אי-הסכמה באופן יעיל ולפעמים אפילו גורמים לכך, שהיא לא יודע בעצמו אם היא מסכיםה או לא.

כוחות חברתיים חזקים רוצים להכחיש את הפדופיליה ועדיין לקיים אותה, אז הפדופיליה החברתית מותמרת לתוך גופים סוטים הנקראים פדופילים. הפדופילים מדומיינים כך שאפשר להרחיקם מהחברה, או לתקן אותם באמצעים כימיים או פסיכולוגיים. כך אפשר להכחיש את הפדופיליה החברתית ולקיים אותה רק ברמה האינדיבידואלית. לכן יש פדופילים בחברה. הבעיה היא שתשומת הלב לא מופנית לנסיבות החברתיות שיצרו את הפדופילים, אלא אליהם כסובייקטים פסיכולוגיים סוטים.

הקשר בין פדופיליה לתקיפה מינית של ילדות/ים ולאונס ילדים/ות הוא בדיוק כמו הקשר בין תשוקה מינית הטרוסקסואלית של גברים ואונס של נשים על-ידי גברים: הטרוסקסואליות מייצרת גברים ונשים. נשים מכוננות כחלשות יותר, ואחד הכלים לכונן את החולשה הזו הוא אונס. לפיכך חלק מהגברים תמיד יאנסו נשים תחת ההטרוסקסואליות, כי כך ההטרוסקסואליות יצרה גברים ונשים וכך היא משעתקת את עצמה.

המקבילה הפדופילית: פדופיליה חברתית מייצרת פדופילים ומכוננת ילדות/ים כאובייקטים מיניים חלשים. אחד הכלים לכונן את חולשתם המינית הוא אונס. לפיכך חלק מהפדופילים תמיד יאנסו ילדיםות בחברה שהיא פדופילית. הפתרון הרדיקלי, בשני המקרים, הוא להרוס את הפרדיגמה החברתית (ההטרוסקסואליות והפדופיליה החברתית). הפתרון הזמני הוא חוקים נגד אונס, העלאת מודעות, קווי תמיכה לנפגעותים, ועוד. האמצעים האלה יהיו יעילים במידה מסוימת, ואולי יורידו את מספר מקרי התקיפה המינית, אבל לא יפתרו את הבעיה לחלוטין.

בהקשר האקטואלי, מואשם "בכיר בקהילה" בתקיפה מינית של נער או ילד. התקיפה המינית, שיתכן שהיא פדופילית,  משמשת כעילה פסיכולוגית להטמעת ההומופוביה בסובייקט הומופובי נוקם. יש המון בעיות במהלך הזה, הנה שתיים מהן:

  • הפדופיליה שוב מוכחשת כתופעה חברתית והופכת לבעיה של אינדיבידואלים מסוימים ולאיך הקהילה אמורה להתמודד אתם, ואין שום דיבור על איך הקהילה משנה את הערכים שלה (צעיר=סקסי, כח=סקסי וכו'). כמובן שאני לא מציע לזנוח את ההתמודדות עם האינדיבידואל התוקף, אבל לא במקום השינוי הפוליטי.
  • ההומופוביה עוברת אותו תהליך: במקום שהחברה הסטרייטית תתמודד עם ערכיה ההומופבים היא מטמינה את ההומופוביה בגופם של אינדיבידואלים מסוימים והשאלה הופכת להיות איך מתמודדיםות אתם. גם כאן, כמובן שיש צורך להתמודד עם התוקף עצמו, אבל לא במקום השינוי הפוליטי.

שני המהלכים האלה זהים בצורתם והתוצאה שלהם היא דה-פוליטיזציה של הבעיה. אם הבעיה היא לא החברה וערכיה, דימוייה וכו', אלא אינדיבידואלים מסויימים בתוכה, אז הפיתרון הוא תיקון אותם אינדיבידואלים באמצעי ענישה, פסיכולוגיה, כירורגיה, כימיה ועוד – רק לא שינוי פוליטי רדיקלי, שמחויב להפסקת הפדופיליה החברתית כמו גם ההטרוסקסואליות הכפויה.

זהות חדשה עם שזיפים

זה לא בלוג מתכונים. למעשה, זה המתכון היחד (עד כה). אם אני רוצה מתכונים אני הולךת למשהו דוב. אבל כיון שאחרי הפסטיבי המוצלח כמה מכןם ביקשו את המתכון לזהות חדשה בשזיפים, אז הנה הוא. הקדמה חשובה: אני לא באה להגיד שצריך להפסיק עם זהויות. אני יודעת כמה זה חשוב למאבקים על משאבים, על הכרה ועל קיום. המתכון נכתב כדי לשים לב גם לחסרונות. יכול מאד להיות שזהויות הן הכרח, ובכל מקרה זו פריבילגיה להיות מסוגלת לותר על זהות (אולי פה טמונה הבעיה המעמדית בקוויריות). אבל די להתנצלויות וקדימה לעבודה:

להמשיך לקרוא

מצטער[ת], לא אבוא לחתונה הלהט"בית המגניבה שלכןם.

די לנישואין בבני-אדם

די לנישואין בבני-אדם

היתי בחתונה מצוינת ממש. להט"בית, עם חבר'ה מדליקותים, מוזיקה שמחה וכיפית, מספיק אפשרויות כיבוד טבעוניות בשבילי וטרמפ אל החתונה עם חברות טובים. היה נהדר. זאת היתה החתונה האחרונה שאלך אליה בחיים.

דוקא משום שהיא היתה טובה כל כך, דוקא משום שלא היתה לי כל סיבה להתלונן. לא יכולתי להאשים אף גורם באירוע מלבד האירוע עצמו: היתה זו חתונה. לא ניתן היה להכחיש זאת.

יש מגמה שאותי היא מדאיגה בקרב הקהילות הלטה"ביות. יש יותר חתונות ויותר ילדות/ים ויותר כמו הסטרייטים. ואכן, יש לא/נשים הזכות לבחור בחיים רגילים אם הן רוצים בכך. אבל כמו שלנשים יש את הזכות לבחור להיות עקרות-בית, ולמרות זאת חובה עלינו לשאול כל פעם מחדש מדוע כה רבות מהן בוחרות (עם מרכאות או בלי) באפשרות הזו ולא בלהיות למשל סופרות מהפכניות, כך יש לנו חובה לשאול למה יש מגמה מתגברת של חתונות בקהילות שלנו. התשובה, אפשר לנחש, לא מחמיאה.

להמשיך לקרוא

תינוקות של השב"כ

דברים שנשאתי בכנס סקס אחר 2012 ברב-שיח בנושא פונדקאות. הוצגתי כך: יוסףה מקיטון היא בוגרת התכנית הבין-תחומית של המכון הקוירי של גוטנברג, שבדיה. טבעונית מזה 20 שנה וחברה בקהילת זכויות בעלי-החיים. יוסףה היא פוליאמורי וחובב דובים, כלומר צ'ייסר. אין לה פייסבוק מטעמים אידיאולגיים, הכינוי שלו באטרף הוא: מקווה לדוב. בשנה האחרונה פעיל באגודה הבאר-שבעית למשיכת תשומת לב.
להמשיך לקרוא

תגובות ותשובות על הפוליאמוריה שלי

"חוסר קינאה זה חוסר אהבה"

תתפלאו לדעת שאני כן חשה קנאה. אני התפלאתי לדעת. קנאה נחתה עלי במפתיע ושרפה לי בלב והפכה לי את הקיבה וגרמה לי לרצות ללכת משם מיד. אבל נשארתי קצת כדי לחוש אותה, להכיר אותה, לראות איפה היא מופיעה בגוף ואיך. קשה לי עם קנאה, אבל אני בוחר לא להפוך אותה לדרישה לבלעדיות מהחברים שלי.

להמשיך לקרוא