נכבה בעברית – המלצת קריאה

הקריאה ב"נכבה בעברית – יומן מסע פוליטי" מאת איתן ברונשטיין אפריסיו ואלאונור מרזה ברונשטיין היא מורכבת עבורי. אלאונור ואיתן חברות שלי והמסע הפוליטי המתואר הוא מסע שהשתתפתי בו. בנוסף, הספר מאד מגוון בסגנון הכתיבה שלו. רובו כתוב כשיחות, לעיתים כראיון עיתונאי ולעיתים באווירה זוגית ואף רומנטית בין אלאונור ואיתן כשאלאונור שואלת שאלות או מעירה הערות קצרות ואיתן בתפקיד המרואיין. בנוסף לשיחות הספר כולל פרק תיאורטי על אופן הפעולה של ארגון "זוכרות", פרק היסטורי על גלגולה של הנכבה בשיח הישראלי-יהודי, סקר עם תוצאות מפתיעות של עמדות הציבור היהודי בסוגיית השיבה (ספויילר בהמשך) ושני מסמכי-ייסוד של ארגון זוכרות מאת איתן ברונשטיין ונורמה מוסי. הדילוג בין הסגנונות השונים תרם לקריאות ולקלילות שהספר מבקש ליצור, כשבסופו של דבר עולה מכל הרכיבים סיפור אחד.

ל"זוכרות" חלק גדול בשינוי השיח על הנכבה בציבור היהודי בישראל של תחילת המילניום, והארגון אחראי במידה רבה לכך שיהודיות-ישראלים היום יודעות על הנכבה דבר-מה. כיוון שזו היתה מטרת הארגון, מתבקש לנסות ללמוד מההצלחה, ובכך עוסקות חלק מהשיחות, ובמיוחד הפרק התיאורטי הדן באופן הפעולה של "זוכרות". הפרק מציין ארבעה מאפיינים של הפעילות: מחקר, תיעוד/ארכוב, יצירתיות ומעורבות גופנית. הפרק מספק ניתוח מועיל ומעניין למי שמעוניינות להעמיק לרכיביה השונים של הפעולה הזוכרותית, על-מנת להבינה ואף ליישמה במקרים אחרים.

בערב ההשקה של הספר, הוצעו גם שתי נקודות מבט משלימות לפרשנות המופיעה בפרק זה. סמי אבושחאדה הדגיש בדבריו תהליכים בחברה הפלסטינית שהשפיעו באופן מכריע על השיח היהודי-ישראלי בנושא, ואילו נורמה מוסי הציגה תיאוריה מרובדת של המבט, אותו זוכרות מבקשת להעמיק בכל שלב לקראת דמיון של עתיד משותף. שלושת התיאורים הללו, של אלאונור ואיתן, של סמי אבושחאדה ושל נורמה מוסי, מתארים באופן מחכים את התהליך מזויות שונות.

אני רוצה להסב את תשומת הלב להסבר רביעי המופיע בספר, שגם הוא משתלב עם האחרים ולא סותר אותם: יתכן שההצלחה נובעת מעקשנותה של קבוצת פעילות ופעילים, המחזיקות רעיון כלשהו לאורך זמן רב ברמת נראות מסוימת בדיון הציבורי. בספר אלאונור ואיתן מסתמכים על ניסויו של הפסיכולוג החברתי סרג' מוסקוביצ'י. אני רוצה להוסיף לכך, שכשרעיון כלשהו זוכה לקבוצת פעילות שמחייה אותו בדיון הציבורי, גדלים הסיכויים שבמועד כלשהו יבשילו התנאים להפיכת הרעיון ל"שימושי" עבור קהל גדל. לכשהגיעו התנאים המתאימים (אכזבה מאוסלו? השבר של אירועי אוקטובר 2000? קריסת השמאל הציוני? טכנולוגיות של צילום/מיפוי/שיתוף? השינוי בעולם בגישה לעמים ילידים?) הפכה ההכרה באחריות לנכבה ל"רעיון שהגיע זמנו".

אין בכך כדי לייתר מחשבה מעמיקה על אסטרטגיות פעילות יעילות, אולם הדגש שאני מבקשת ליצור הוא על ההתמדה. במקרה של זוכרות הזמן שבין תחילת פעילות הארגון לרגע ההשפעה על השיח היה קצר יחסית, אולם אפשר לעקוב אחרי רעיון זכויות בעלי-החיים או רעיון זכויות הלהט"ב, שעוברים תהליך דומה, והזמן שפעילים מסורות נאלצו לשאת אותם היה רב (בארץ זכויות להט"ב משנות ה70 וזכויות בע"ח מסוף שנות ה80). אין להתעלם מכך שרעיון זכויות הלטה"ב הפך שימושי בין השאר כדי להצדיק את פשעי הכיבוש והציונות, וזכויות בעלי-חיים הפכו לפלח שוק למוצרים טבעוניים ומתחילים לשמש אף הם להלבנת פשעי ישראל בעולם ותיירות "ירוקה". עבור כל אחד משלושת הרעיונות הללו עוד ניצבת דרך ארוכה, ואנחנו מסתכלות כעת בסיפוק רק על הצעדים המשמעותיים הראשונים.

עטיפת הספר "נכבה בעברית – יומן מסע פוליטי"

ואכן, לאחר צעד משמעותי ראשון, מתבקש שתנועה פוליטית תהרהר בצעד הבא, והמחברים מספקות כאן בסיס מועיל לחשיבה כזו: סקר דעת קהל. הסקר מפתיע לטובה, בעיקר אם עד כה הרגשנו מבודדות או חסרות-השפעה בציבור הישראלי-יהודי. הסקר מראה שכרבע עד שליש מהישראליות היהודים יודעיםות מהי הנכבה (אני נדיב פחות בפרשנותי לשאלה הזו מהמחברות, הסבורות ששיעורם הוא חצי); מעל חצי (!) יודעים גם שהסיבה להתרוקנות הארץ מיושביה הפלסטינים היא פחד מהתקפה ומניעת השיבה ע"י ישראל, וגירוש ע"י כוחות ציונים; ו-42% חושבות ש"יש לישראל חלק בהיווצרות בעיית הפליטים".

עד כאן הסקר כבר מאד מפתיע, אולם אולי אפשר לפרשו גם כגזענות גאה, כלומר, אותם ישראלים יהודיות המכירים את ההיסטוריה היטב, דוקא מצדיקות אותה, ולפיכך מתנגדים לשיבת פליטות. רוצות לעוף מהכיסא בהפתעה? ובכן 16.2% מהישראליות היהודים (בהערכה הזהירה ביותר!) סבוריםות שישראל צריכה להכיר בזכות השיבה, במיוחד אם מימושה יהיה הוגן כלפי יושבות הארץ בהווה, אם השיבה לא תכלול עקירה נוספת ואם תתרחש בתנאי שלום. זהו אמנם "כן" מאד מותנה, אבל יש להודות שגם בחלומותיי הוורודים ביותר (ואני מצטייןת בחלומות וורודים) לא חשבתי ששיעור העונים על שאלה כזו יהיה דו-ספרתי! יש לציין שהשאלה נוסחה בזהירות רבה, והוצגו בה התרחישים האפשריים לשיבה: חזרתם של 7 מליון פליטות פלסטיניות לשטח ישראל ושינוי המשטר המתבקש מכך.

הפער שבין הציפייה (המבוססת על חוויות החיים בישראל) לבין תוצאות הסקר בשאלת השיבה מוסברת בספר כבעיה של מיסגור הדיון בזכות השיבה. דיון זה נעשה בציבור היהודי בישראל רק סביב מונחים של הרס המדינה, איום על האוכלוסייה היהודית וכדומה. כשהשיבה נדונה במושגים של זכויות-אדם, ומימוש בתנאי שלום – שיעור התמיכה גובר בהרבה. המחברות מסיקים מכך שיש לעודד דיון ציבורי המשתמש במיסגור זה. המסקנה הזו נכונה בעיני, ואף ממשיכה את התפקיד ש"זוכרות" לקחה על עצמה מלכתחילה: לשנות את השיח על הנכבה בציבור היהודי בישראל (או ליצור אותו, למעשה). אולם, אני מציעה לא להסתפק בכך. 16.2% תומכות בשיבה קוראים לארגון, לפעולה, לגיבוש כציבור ולהשמעת קול משותף. בעיני המשימה של ארגון הציבור הזה, חיזוק קשריו עם הציבור הפלסטיני החי בישראל, והנעתו להשתתפות משמעותית בדיון הפוליטי בארץ – היא המשימה הבאה המתבקשת.

יתכן, עם זאת, שזו אינה משימה התפורה למידותיה של "זוכרות". המחלוקות הפנימיות על אופי העמותה המתוארות בספר, הוכרעו לטובת מבנה שמתאים להתערבות שיחנית יעילה אך מתקשה בהנעת ציבור גדול וארגונו. העמותה בחרה בשלב מוקדם במבנה שבו מספר מצומצם של מקבלי שכר, המקדישות את רוב זמנם לפעילות, והציבור הוא צרכן של הידע המופק ומתווך על-ידן. בספר יש הדים לויכוחים הדרמטים בימי העמותה המוקדמים, בהם פעילות יהודיות בתנועות פלסטיניות פופולריות כגון אבנאא אלבלד, טוענות לזכות תנועה עממית המבוססת בעיקר על מתנדבים, ואילו אלו שרכשו את נסיונם בשמאל היהודי (הציוני והלא-ציוני) תמכו בארגון קטן של מקבלי שכר. יתכן שכעת הגיעה השעה לתנועה עממית. האם זוכרות יכולה ליצור תנועה כזו? אם כן, יהיה זה רק תוך שינוי מבני משמעותי. יכול להיות שזוהי ההתחלה המתבקשת. גם העבודה השיחנית של דה-קולוניזר ו-זוכרות לא הסתיימה לפתע, ועדיין יש צורך בולט, גם על-פי ממצאי הסקר, לערב את הציבור היהודי בישראל בלימוד על הנכבה, ולהמשיך להנכיח את הנכבה כנגד (ובאמצעות) הנסיונות למחוק אותה, תוך שינוי מסגרת השיח על השיבה כפי שמוצע בספר.

מעניין לציין, ששני הארגונים כוללים לאחרונה נקודות מבט של יהודיות-מזרחיות על הנכבה. דה-קולונייזר הפיקו מפה בה יחד עם הישובים הפלסטינים ההרוסים מוזכרים גם מקומות ישוב יהודים-מזרחים שהציונות פינתה וגם כאלה שנמצאים בסכנת פינוי בהווה (כגון גבעת עמל); ואילו בזוכרות פעלה קבוצת לימוד על המאבק המזרחי והנכבה, שאחת מתוצאותיה היא קבוצת המחקר: הנכבה, האשכנזים והמזרחים.

עבורי הספר "נכבה בעברית" היה הזדמנות חשובה ומהנה, לחשוב מחדש על העבר ולבסס את התכניות לעתיד על מחשבה סדורה. אני סבורה שכל מי שמתעניינת בשינוי שיח, ובמודל אקטיביסטי שלמידה במרכזו, תמצא בספר רעיונות והשראה. הספר אורג יפה את האישי והפוליטי, כפי שהוא מערבב יפה בין סגנונות כתיבה שונים, ובעיקר – מהווה תיעוד מרתק, מ"כסא הנהגת" של השנים בהם חוזרת הנכבה לנכוח בשיח היהודי-ישראלי.