מצטער[ת], לא אבוא לחתונה הלהט"בית המגניבה שלכןם.

די לנישואין בבני-אדם

די לנישואין בבני-אדם

היתי בחתונה מצוינת ממש. להט"בית, עם חבר'ה מדליקותים, מוזיקה שמחה וכיפית, מספיק אפשרויות כיבוד טבעוניות בשבילי וטרמפ אל החתונה עם חברות טובים. היה נהדר. זאת היתה החתונה האחרונה שאלך אליה בחיים.

דוקא משום שהיא היתה טובה כל כך, דוקא משום שלא היתה לי כל סיבה להתלונן. לא יכולתי להאשים אף גורם באירוע מלבד האירוע עצמו: היתה זו חתונה. לא ניתן היה להכחיש זאת.

יש מגמה שאותי היא מדאיגה בקרב הקהילות הלטה"ביות. יש יותר חתונות ויותר ילדות/ים ויותר כמו הסטרייטים. ואכן, יש לא/נשים הזכות לבחור בחיים רגילים אם הן רוצים בכך. אבל כמו שלנשים יש את הזכות לבחור להיות עקרות-בית, ולמרות זאת חובה עלינו לשאול כל פעם מחדש מדוע כה רבות מהן בוחרות (עם מרכאות או בלי) באפשרות הזו ולא בלהיות למשל סופרות מהפכניות, כך יש לנו חובה לשאול למה יש מגמה מתגברת של חתונות בקהילות שלנו. התשובה, אפשר לנחש, לא מחמיאה.

מאז השינוי במעמדן של נשים בחברות הקפיטליסטיות, ובעיקר יציאתן לשוק העבודה, עולה אחוז הגירושין, ואיתו יורדת קדושת הנישואין. המוסד הזה מאבד מיוקרתו, מנצחיותו ומהילתו המעאפנה טו בגין ויד'. עכשיו כשיוקרתו של המוסד יורדת, פתאום נמצאו לו המעריצים הגאים החדשות. לפתע הוא נעשה מוסד נחשק, רומנטי (איפה הביקורת הפמיניסטית על רומנטיקה?), מתוק ממש. הנצח קורץ לנו, רוצה בנו. ואנחנו רוצות אותו. כועסים שלא מאפשרים לנו להינשא חוקית; מארגנות טקסים אלטרנטיביים; נוסעים להתחתן בחו"ל. לפעמים אני חושבת שהסיבה שהמציאו את הנישואין הגאים, היא כדי לחזק את מוסד הנישואין הסטרייטי הנחלש. טריק מאד פשוט בשיווק: תראו כמה אלה שאין להםן את זה רוצותים את זה!

כקהילות, כתנועה פוליטית, זוהי טעות בעיני. וכיון שהאישי הוא הפוליטי, ואי אפשר ללכת כקהילה למקום שאליו אף אחתד מהפרטים אינה הולך – אז אני לא הולךת יותר לחתונות. כן, גם לא לחתונה שלכןם.

אני מאד מצטערת, וגם מתנצל, ואני כן שמחה בשמחתכןם, וכן טוב לי שטוב לכןם, ואף משתתףת מדי פעם באירועים אחרים שלכןם. אבל לא אבוא לחתונה.

בחתונה אני נדרשת להיות עד, קהל קדוש. גם אם החתונה חילונית. התפקיד של אורחים/ות בחתונה הוא להיות הציבור שמאשר את הקשר בין המתחתנות/ים. להיות הקהל שהוא המראה והתיקוף והאישור לקשירת הקשר הזוגי. הקהילה בה הקשר הזה מתקים כלגיטמי. אני מסרבת להעניק לגיטימציה לקשר שלכןם, כי לפי דעתי זה מסוכן לחלק לגיטימציה לקשרים. כי אני לא חושבת שאתםן צריכות לגיטמציה כדי להיות יחד. לא ממני ולא מהמדינה ולא מאף אחתד. כי איפה שמחלקות לגיטימציה יש תמיד מי שמקבלות יותר ממנה ומי שמקבלות מקל בראש. במקרה של חתונות גאות הלגיטימציה שאתןם מבקשים לעצמכן עלולה לבוא על חשבון מי שלא יכולים או רוצות להתחתן, מי שבוחרים לחיות ללא זוגיות או רומנטיקה, וכל המון האפשרויות האחרות הלא-מדומינות-אפילו.

אני מסרב להיות זה ששומעת את השבועות שתישבעו, למקרה שתשכחו אותן. אני בעד שתשכחו אותן. אהבה היא לא לנצח, בטח שקשר לא נשאר באותו פורמט לנצח, הכל נובע וקשור לגוף, לכסף, לאופי, לגיל, לחויות חיים – לדברים משתנים. אני מסרבת לקחת חלק באשליה הרומנטית של אחריםות, ומקוה שאחרותים יעזרו לי לא לשגות באשליות רומנטיות משלי (אני לא טוב בזה מספיק בעצמי). הרומנטיקה, כפי שהראתה בחכמתה הרבה אוה אילוז, היא האידיאולוגיה הראשית של הקפיטליזם המאוחר. אם נגזר עלינו ליפול ברשתה – בואו לפחות לא נחגוג אותה, בואו נישאר ביקורתיות כלפיה, כי אם אנחנו לא נשמור על הביקורתיות, הדומואים לא יעשו את זה בשבילנו.

על הסיבות הידועות להתנגד למוסד הנישואין בכלל ולנישואין גאים בפרט לא אחזור כאן, תוכלו למצוא אותם די בקלות ברשת. כתבתי את זה בעיקר כדי שלא תיעלבו. אני עדיין אוהבת אתכןם. יש לי מחלוקת פוליטית איתכןם בקשר לחתונה, וכפי שלא אטעם "רק קצת" מעוגה לא-טבעונית שמישהו הכין, משום שאני טבעונית – כך לא אטעם מעוגת החתונה הכן-טבעונית שלכןם, מסיבות פמיניסטיות וקויריות. וכפי שאני עדיין חברה ואוהב א/נשים לא-טבעוניות/ים, כך אני עדיין חבר ומעריך ואוהב אתכןם.

האם יש תהום פעורה בין חתונה לסתם חיים זוגיים משותפים? אמנם לא. האם אני בעצמי חיה לפעמים באשליות רומנטיות שמזכירות חתונה? בהחלט כן. זה לא עושה את הביקורת כאן למשמעותית פחות – אם כבר אז למשמעותית יותר. האם יש טקסים שכן ארצה להגיע אליהם? אולי. טקס חתונה שמראש מגדירה את הזמן (למשל, חתונה לשנה אחת) ואת תנאי הפרידה (מבחינה כלכלית, מבחינה חברתית), חתונה של יותר משני אנשותים, וכמובן כזו שכוללת פארודיה עליזה על הלבוש והצורה והנרטיב של האושר – טקס כזה לא אוכל להחמיץ🙂

נ.ב. אם אתןם סטרייטיות/ים ונדמה לכןם שלחתונה שלכןם כן אבוא – תחשבו שוב. קל וחומר שלא אבוא לחתונות סטרייטיות.

37 תגובות ל-“מצטער[ת], לא אבוא לחתונה הלהט"בית המגניבה שלכןם.

  1. יוסי,

    תודה-תודה-תודה על הפוסט המהמם הזה.

    גם אני שמתי לב איך כולן/ם מסביבנו מתחתנות/ים ומתרבים/ות, וגם אותי זה הטריד, בדיוק מאותן סיבות – ועל אחת כמה וכמה לאור היותי בזוג שכולל מחיה משותפת, כולל כל ההנחות על היותנו יחידה הומוגנית, פניה ב"אתן" וכו'. רוצה לומר, אפילו בקהילתנו הקווירית-מהממת-נוצצת-מהפכנית-פמיניסטית, אני מרגישה על בשרי את הלחץ האגדי להתחתן. לחתונות של אחרות/ים, אגב, עוד לא מצאתי את עצמי מוזמנת. אבל מסיבות אלו הפסקתי למשל לעשות "לייק" לתמונות מחתונות בפייסבוק.

  2. פוסט מהמם! תודה
    לפני איזה חודשיים כתבתי בפייסבוק שאני מחפש.ת מאמרים רדיקליים על מוסד הנישואין ובקושי הצלחתי לקבל הפניות למאמרים בעברית (חוץ מזה: http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1172617 וההטרוסקסואליות הכפויה של אדריאן ריץ'), אז הטקסט הזה מלבד היותו נהדר גם פתר לי קצת את הבעיה הזו🙂

  3. האמת היא שיש סוגי חתונות גאות ולא גאות בהן אני תמיד שמח להשתתף, חתונות של אזרחים עם לא-אזרחים, שמבוססות על סולידריות, חברות ובגידה בלאום.

  4. אני חושב שמסתתר פה הרבה חוסר סובלנות בכסות של אלטרנטיביות (יוסי מקייטון זה די נפוץ אצלך). אף אחד לא מכריח אותך להתחתן, ובישראל גם אין אפשרות חוקית לזוג חד מיני להתחתן. חתונות נעישות מסיבות רבות, ובמדינות מודרניות חתונה הוא חוזה משפטי שנגזרות ממנו זכויות רבות, כמו למשל הזכות לרשת או הזכות של אדם לחיות עם מישהו ממדינה זרה.

  5. אמה גולדילוקס, בידייק והפרשדונה, תודה!
    אני לא בטוחה בכלל שהפוסט שלי יכול להיחשב "מאמר רדיקלי על מוסד הנישואין" הוא הרבה יותר ספציפי מזה, זה פוסט על הנהירה של הקהילה הלהט"בית למוסד הנישואין, וזה קצת אחר, אם כי בשכונה.

    יוסי, החתונות שאתה מזכיר בהחלט שוות, ואני גם אשמח לבוא לכאלה. אגב, בקרוב אעלה לכאן ראיון שערכתי עם מישהי שיצרה סיבוך ניפלא של נישואין-גירושין-הולדה שדוקא נגע ללבי. אבל זה טיזר בינתיים.

    שחר, כשאתה מאשים בחוסר סובלנות, אשמח לקבל דוגמאות. כל מה שאמרתי (בקיצור) הוא ש:
    1 – חתונות "גאות" זו פוליטיקה מעאפנה בעיני
    2 – יש יותר ויותר מהן בזמן האחרון
    3 – לי, כמוזמןת לחתונה מיועד תפקיד של שיתוף פעולה בה
    4 – לכן, לא אבוא

    לטענת הזכויות הקשורות בנישואין: זו בדיוק המחלוקת. יש זכויות שקשורות בנישואין. אפשר להיאבק על הזכות להינשא, וכך לזכות בזכויות הללו, ואפשר להיאבק על כך שהזכויות הללו ינתנו גם בלי קשר לנישואין. אני בעד האפשרות השנייה כי הראשונה מנציחה מוסד שוביניסטי, הטרוסקסיסטי והשנייה פותחת את הדלת לכל סוג התקשרות שהוא. אבל זה ממש בקיצור נמרץ.

    מה פה חסר סבלנות? ואיך נפוץ אצלי הענין הזה של חוסר סובלנות?
    תמיד מדהים אותי שמי שבוחרים ליצג את המיינסטרים טוענים בעזות מצח כלפי השוליים שהשוליים חסרי סובלנות אליהם. זה כמעט לא אפשרי, הרי, איזו השפעה משמעותית יש לשוליים על המיינסטרים, וגם כשיש וזה אפשרי, הרי המיינסטרים ממהר להגביר את האלימות השגרתית שהוא מפעיל כלפי כולםן ממילא…

    בקיצור – פרט נמק והסבר או הפסק להאשים סתם.

  6. גם אני אצטרף להמולה.😛
    לאחרונה אני כתבתי על זה גם מזווית אחרת, על כך שהחתונה באופן בו היא בנויה מזכירה יותר מידי טקס גיוס משולב עם עסקה מוצלחת. לא פוסט מוצלח במיוחד, אבל הזכרת את זה. אני חושב שיש משהו קל יותר מבחינה תפיסתית לאנשים להשאר עם עניין החתונה, שהוא גם משהו שחולמים עליו לעיתים קרובות מהילדות בחלומות שמעצבים עבורינו, וגם עניין חוקי מאוד נוח. בן הזוג שלי רואה בחשיבות עליונה בכך שבגלל שהוא חתם כרטיס אד"י אם יקרה מה שיקרה, בקשתו תכובד. המשפחה שלו לא בהכרח תכבד את זה. אם יהיו לי ולו ניירות מהרבנות – הוא יודע שאני אכבד את הנושא. כנ"ל לגבי ענייני בריאות אחרים, קלים יותר, וילדים, שרבותים רוצות להביא, ועניינים נוספים. זה רעיון טוב, ואפילו מצויין לבטל את מוסד הנישואין, אבל נראה לי שקצת כמו מיץ סויה לעומת חלב פרה, יש כאן איזה עניין לאלטרנטיבות. אנשים רוצים אלטרנטיבה או להיות בלי ולהרגיש עם (או שמה להפיך?) או אפילולקבל את אותו הדבר מתוקף זה שאחרים יכולים. המאבק לבטל את הנישואים הוא ארוך, קשה ודורש הרבה יותר שינוי תרבותי מהמאבק לאפשר לכל מי שירצה להנשא, תוך כדי הוצאת התוכן השוביניסטי והדכאני החוצה ככל הניתן. כאשר זה יהיה מקובל יהיה הרבה יותר קל לתרבות, כך נדמה לי, לקבל את העניין שחתונה זה לא חובה, ולא חייבים לשתות חלב סויה בשביל להמשיך באותם הרגלים ישנים.
    נכון, הדרך שאני ואחרותים היו בוחרים בה היא לבטל את המוסד המטופש הזה, ולתת לאנשים יותר חופש ויותר אפשרויות, אבל חוששתני שבמציאות של ימינו אנשים לעיתים קרובות אפילו אינם מסוגלים עדיין לדמיין באמת מערכות יחסים שאינן מבוססות נישואים הטרונורמטיביים. החלומות שלנו עדיין אינם ברורים וצלולים לעיתים כפי שהיינו רוצות. וגם אם כן, קשה להסביר אותם לאחרים כי עדיין אין מילים לתאר את כל מה קרה בהם.
    לדעתי העניין הוא לא חד משמעי משום צד. אני יכולה להבין אותם, הם רוצים. גם אני רוצה לחיות במערכת יחסים זוגית ולהביא ילדים (או לא) לעולם השפל הזה, למרות שכל עניין החתונה מחליא בעיניי.

    תודה שכתבת פוסט מהמם ומאיר עיניים! זו ביקורת ראויה וטובה.
    הדרך למקום הזה? אני עדיין לא רואה אותה, הערפל מכסה את עיניי כרגע.

  7. תודה! אמה תפסה כבר ראשונה את השנינות שרציתי לכתוב, אז לא אחזור על זה… :-p

    רק דבר אחד. כתבת „יש יותר חתונות ויותר ילדות/ים ויותר כמו הסטרייטים”. מה שמפריע לי בזה זה בדיוק מה שמפריע לי בסיסמה „לא יורה ולא יולדת / במדינה אני בוגדת” בהפגנות. ללדת ולגדל ילדים זה משהו שיכול להיות אסימילטיבי ו„חלק מהמאמץ הדמוגרפי”, אבל לא בהכרח; להתחתן (במשפט אצלך) ולירות (בסיסמה) — בהכרח אסימילטיבי ומיליטריסטי־אלים־גזעני־וכו׳, בהתאמה. לדעתי זה לא רק שגוי, אלא גם מסוכן לקשור את השניים: לשפוך את התינוק („הדברים הקטנים האלה שסטרייטים עושים”…) עם המים. אפשר להיות הורה קווירי לעילא ולעילא, אפשר לגדל ילדים באופן לא אסימילטיבי (או, אם תרצו, באופן „חתרני”; עם מירכאות או לא). למעשה, בלי אינסטרומנטליזציה של הילדים חו״ח, לעשות ובמיוחד לגדל ילדים זה יכול להיות מעשה קווירי/חתרני/מהפכני/פמיניסטי/השליםי_את_החסר למופת, תלוי איך עושים את זה.

    בדיוק כמו שלא צריך לעשות משהו כי „כולם עושים אותו” לא צריך להמנע מלעשות משהו רק בגלל זה. יש סיבות לא לעשות ולגדל ילדים; יש סיבות כן (אני בחרתי כן) — אבל בניגוד לחתונה, שזה מוסד רקוב ושיטב אם הוא יעלם מהעולם, כאן אין פסול עקרוני, ממש לא (כאילו, חוץ מהעניין של הכחדות מרצון: http://www.vhemt.org/hebindex.htm).

  8. פונטיום, תודה על תוספת המורכבות וגם על הזוית האישית. איפה אפשר לקרוא את מה שכתבת בנושא? אל תתבישי לתת לינק!

    יודה, תודה על הארת ההבדל בעיניך בין חתונה לילודה. אני רוצה להוסיף ולהרחיב את ההבדל הזה כך שיכלול גם חתונות מסוימות. בפרפראזה עליך זה הולך ככה: "אפשר להתחתן באופן לא אסימילטיבי" אבל אז כמובן צריך לעשות את זה מאד אחרת, ונתתי קצת רמזים בסוף הפוסט.

    הפוסט הבא הולך להיות ריאיון עם מישהי שגם מתחתנת (או התחתנה, למעשה) וגם נמצאת בתהליכים להבאת תינוק/ת לעולם, ואת שני הדברים האלה היא עושה באופן חתרני מאד, בלי מרכאות לדעתי, גם אם יש לי אי-הסכמה איתה בנושא הילודה (כלומר, אם הפרויקט היה פרויקט אימוץ אז ההיכחדות מרצון וכו' היתה מרוצה יותר🙂 ). שוה לחכות שאתמלל ואתרגם את הריאיון ואשים אותו כאן, כי זה מאיר אפשרויות לנישואין וילודה שאינן קונפורמיות.

    ולמען המשך הדיון: אחת מהנקודות המענינות בעיני, שטרם התיחסו אליה, היא שנישואין גאים זו עוד דרך להשתיך ללאום. בישראל נישואין סטרייטים מותרים רק בין בני אותה דת-לאום ומי שאינם כאלה נאלצות להינשא בחו"ל. כשזוג הומואים יהודים נוסע להתחתן בקנדה וחוזר ודורש ממדינת ישראל להכיר בנישואין הללו – זה חלק מבניית מנגנון השתיכות הומולאומי. כמו פונדקאות, כמו שילוב הומואים בצבא. האם באמת לא מפריע לאף אחתד ההקשר הלאומי-ציוני-גיזעני הזה? האם בסדר בעינכןם שהקהילה הגאה תצעד ימין שמאל לתוך החופה הזו? בהקשר הזה, נישואין, אפילו סטרייטים, בין פלסטיני/ת ליהודי/ה הם הרבה יותר חתרניים ממה ששתי לסביות או שני הומואים יהודים יכולות לעשות.

  9. "הייתי בחתונה. היה נחמד. אני חייב(ת) לכתוב עכשיו פוסט זועם."

    מי הפך(כה) אותך ל"קהילה"? שכשאת(ה) הולכ(ת) לאירוע, זה הופך להיות הקהילה הולכת?
    ולמה "הפרטי הוא הפוליטי"? כשיצאתי מהארון הייתי בטוח שזה עניין של הנטייה המינית שלי, ולא שזה קובע את השייכות הפוליטית שלי בכל דבר.
    ומי את(ה) שתכריז על הקשר שלי עם בן זוגי כלא לגיטימי? את(ה) זוכר(ת) בכלל מה המאבק הראשי של הקהילה (רמז: שלכל אחד יש את הזכות לבחור את הקשר שהוא רוצה, עם מי שהוא רוצה, בדרך שהוא רוצה)?
    ומה זה השטות הזה של "עכשיו כשיוקרתו של המוסד יורדת, פתאום נמצאו לו המעריצים הגאים החדשות."? המאבק לזכויות שוות, כולל הזכות להתחתן (כי מה לעשות, חתונה זה עדיין משהו בעל השלכות פרקטיות) הוא לא משהו שהמציאו השבוע כדי לעצבן אותך.

    אם אני מתחתן, אז אני חוגג את האהבה שלי לבן זוגי, בדרך שאני רוצה, כי אני רוצה להצהיר בפני כל חברי ומכרי שאני אוהב אותו, והוא אוהב אותי, ולשכר את כולם.
    אני אפילו כנראה ארצה לקרוא נדרים. מאחר ושנינו אתאיסטים, לא תהיה לקריאת הנדרים הזאת שום משמעות (מעבר למה שאני חושב באותו הזמן).

    אם מישהו מהחברים שלי לא יגיע, אני אעלב.
    כי מה ששכחת בכל הפוסט הזה, זה שמי שמזמין(ה) אותך לחתונה, לא עושה את זה כאמירה פוליטית, אלא כי הם(ן) רוצים(ות) שתגיע(י) לשם ותשמח(י) איתם(ן).
    וואו. קשה לכתוב ככה עם כל הסוגריים.
    אז כן, גם אם יש לי חברים שהם קווירים מגניבים שמתנגדים למוסד החתונה, וחושבים שהוא מקור כל הרוע בעולם (ליד הפאלוצנטריות הדומואית), אני מצפה מהם לכבד את החברות בינינו ולבוא לחתונה שלי.
    אני לא אצפה מהם להיות עדים בחופה (אם תהיה).
    אני לא אצפה מהם לאכול אוכל לא טבעוני (אם הם טבעונים).
    אני רק קצת אצפה מהם לעמוד בזמן קריאת הנדרים.
    אבל אני ממש אצפה מהם לשמוח בשמחתי, גם אם זה דורש מהם להופיע בתמונה של אירוע כה מחריד ומדכא כמו החתונה שלי.

    ואם אתם לא מסוגלים להניח בצד את הפוליטיקה שלכם בשביל לשמוח בשמחה של חברים (שכמובן היא שמחה פסולה שמבוססת על חינוך לקוי וצריך להוקיע אותה בכל מקום ובקול רם), אז אני לא חושב שאתם יודעים מהי חברות (אבל כמובן, שלי בתור הומו אין זכות להגיד את זה).
    ואני באמת מקווה שאחרי שהעלת את הפוסט הזה, הלכת לזוג שהתחתן והתנצלת.
    אני יודע שאם אני הייתי אחד מהזוג, לא הייתי מזמין אותך לאירועים אחרים, כי לא הייתי רוצה להחשב כחלק מהדיכוי…

  10. אני לא יודע מאיפה החלטת שאני מינסטריים, כשאני נמצא בדעות שלי בשמאל וביחס ל: ערבים, צה"ל, הקהילה הגאה וכו'… כניגוד לדעה הרווחת בישראל. הדעות שלך מיצגות דווקא מעמד בנוני של אנטלקטואלים מסויימים, שלא מבנים כנראה מה זה להיות הומו בקריית שמונה שבן זוגו נפטר והדירה לא רשומה על שמו (מקרה אמיתי), או מה זאת לסבית שבת זוגתה עוזבת אותה עם הילדים המשותפים, ואין לה זכות אפילו לראות אותם כי היא לא האמא הביולוגית.

  11. שחר, כל עוד אתה ציוני (שמאל ציוני שרואה ב 67 כיבוש אבל ב 48 רע הכרחי ולא מוכן להחזרת כל הפליטיםות) אז אתה מיינסטרים מבחינה מדינית. אם אתה אנטי-קפיטליסט אז לפחות אנחנו מסכימות במשהו.

    חתונה לא תעזור להומו שבן זוגו נפטר – צוואה לעומת זאת, ממש כן.
    חזקה על ילדותים יכולה להינתן לבת-זוג של לסבית (או בן זוג של הומו) מאז בג"ץ ירוס-חקק.

    שני הפתרונות האלה זמינים כבר עכשיו, בניגוד לחתונה שלחלוטין אינה זמינה כרגע בישראל ולא תעניק זכויות ירושה או חזקה על ילדותים.

    בתור מי שגדלה באילת, ממש לא במעמד הבינוני (לפחות לא במהלך הילדות וההתבגרות, אחר כך ההורים שלי קצת עלו במעמד) אני רואה כמה מסוכן לשדך זכויות מסוימות (כמו הורשה או חזקה על ילדיםות) דוקא לנישואין – פרקטיקה שהרבה להט"ב ענייםות לא ינקטו בה, כי היא דורשת תשלום מחיר חברתי וכלכלי של יציאה מהארון, אולי איבוד מקום עבודה או מעמד בקהילה, ולענייםות יש פחות מעמד או כסף. למעשה, חתונה היא דוקא פרקטיקה שחביבה על המעמד הגבוהה של הומואים בישראל.

  12. כועס, אנחנו כל כך רחוקות בתפיסת העולם שלנו שקשה לי להחליט מאיפה להתחיל להשיב.

    הדבר העיקרי שעולה מהתגובה שלך הוא שאתה חושב שאפשר לעשות משהו (כמו חתונה, או כמו לבוא לחתונה בתור אורח/ת) בלי שיהיו לזה משמעויות פוליטיות. אתה רואה בזה משהו אישי, חברי, אבל ללא השתמעויות יותר רחבות. בעיני זו טעות.

    לכל מעשה או אמירה יש כלמיני צדדים ותמיד יש צד פוליטי. גם (ואולי בעיקר) לדברים הכי אישיים בחיים. הצד הפוליטי של חתונה גאה תלוי בהקשר שבו נערכת החתונה, במטרותיה, באיך שמפרשות אותה המתחתנים והאורחות. בהקשר שנוצר בישראל בקהילה הגאה שכאן, הפירוש הפוליטי המתבקש לחתונה לא מקובל עלי.

    לתפיסתי, אי אפשר "לשים בצד את הפוליטיקה". היא מלווה אותנו באשר נלך ונעשה ונדבר.

    אחת מהמטרות החשובות של הפוסט הזה היא להסביר את הפוליטיות המסוימת שאני רואה בחתונות גאות בישראל היום, ולהתנצל שלא אבוא לחתונות כאלה (כמובן גם לא של סטרייטים) מהסיבות הפוליטיות, למרות שכמו שכתבתי בפוסט ומעצבן אותי לחזור על זה כאן, אני דוקא מאד שמחה בשמחת האוהבותים ושטוב להןם יחד וכל זה.

  13. התפיסה שלך לגבי ציונות או קווי 67 די פשטנית ושטחית. מפתיע שכשמאל רדיקלי אתה נשמע כאחרון המסבירנים של מדינת ישראל. זוגות חד מינים לא יכולים להתחתן ולא לאמץ ילדים מבחינת החוק, אתה הבאת פסיקה משפטית פרטנית.

  14. שחר, מה פשטני או שטחי בתפיסה המדינית שלי? שוב, אם בכונתך להאשים, נא לגבות את זה בדוגמאות או לפחות הסבר. זה נכון שיש הסכמות מסוימות בין הימין שרואה ב 48 כיבוש מוצדק לבין השמאל הרדיקלי שגם רואה ב 48 כיבוש, אבל כלל לא-מוצדק. ההסכמה על זה ש 48 זה גם כיבוש (וטיהור אתני) לא הופך את השמאל הרדיקלי לימין.

    זוגות "חד-מיניים", כפי שאתה כותב, אכן לא יכוליםות להתחתן בישראל. אבל לאמץ אחת-את-הילדיםות-של-השנייה אפשר (בתנאי שאחד ההורות היא הורה ביולוגי). זו לא רק פסיקה פרטנית אלא תקדים משפטי משפיע וקובע נורמות. וצוואה היא מסמך משפטי שיכובד (אם יערך לפי כל הכללים המשפטיים), וניתן לכל אחתד להוריש כל דבר לכל אחתד אחרת. מה יוצא מזה? דוקא חתונה, שדורשת יותר חשיפה וכסף מאימוץ כנ"ל או צוואה, שנגישה משום כך למעמד בינוני ומעלה, דוקא חתונה הפכה להיות המאבק החשוב לראשי הקהילה? בוז.

  15. לכל דבר יש השלכות. אולי גם פוליטיות (לפי הגדרה מאוד רחבה של פוליטיקה).
    אני בעיקר כועס על קידוש (וכן, אני עומדת מאחורי המילה קידוש) הצד הפוליטי של העניין והזלזול בחברות שנגזר ממנו.
    אני משוכנע שהידידימות שלך לא ניסו לארגן חתונה כדי להעביר מסר, אלא כדי לחגוג את שמחתמן.
    בזה שאת\ה מכריז\ה שלא תלך\כי לחתונות יותר, את אומרת (סליחה על הבחירה בלשון נקבה הפעם…) שהחברות פחות חשובה לך מהפוליטיקה של העניין.
    זה מה שמכעיס אותי.

    התפיסה שהליכה לחתונה היא קודם כל עניין פוליטי ורק אחר כך עניין אישי, היא משהו שאני לא מסוגלת לתפוס. והתפיסה שהאקט ההצהרתי של לא ללכת לחתונה של חברים הוא יותר חשוב מהאקט החברי של ללכת ערב אחד לשמוח בשמחתנם למרות כל ההסתייגויות מהסיטואציה היא משהו שקשה לי לקבל.
    אם את מתנגדת לחתונות, תדבר, תסבירי, תשכנעי. אל תעשי סנקציות שפוגעות בחברימות שלך, כי גם אם הם\ן לא מסכימים\ות לתפיסת העולם שלך בקשר לחתונה\רומנטיקה, הבחירה שלהם\ן היא עדיין לגיטימית.

    הבעייה שלי עם הפוסט הזה זה שצורת ההגשה כל-כך מפריעה לי שקשה לי לקבל את התוכן, גם אם אני מסכימה עם חלקו…

  16. ראשית, איזו פנייה מגדרית עדיפה עבורך? סליחה שלא שאלתי קודם. עבורי אפשר לערבב, כך שאין צורך להתנצל על לשון זכר או נקבה. ממש אין חובה לשים לוכסנים, אפשר פשוט לפעמים בנקבה ולפעמים בזכר.

    שנית, זה לא שהפוליטיקה חשובה מן החברות או להיפך. הפוליטיקה והחברות ארוגות זו בזו. אווה אילוז (וסליחה שאני שוב מזכירה אותה, היא באמת מדהימה) מראה איך רגשות כמו רומנטיקה, אהבה ועוד מיוצרים ע"י המשטר הפוליטי-כלכלי. הם לא דבר נפרד ממנו.

    אפשר לתת את הדוגמא של טבעונות: אם אמא שלי תכין עוגה שיהיו בה ביצים, במיוחד בשבילי, זה מאד יעציב אותה אם לא אוכל מהעוגה. אבל אני לא אוכל מהעוגה. וזה לא אומר שאני לא אוהבת את אמא שלי המאממת לגמרי, ואני מקוה שהיא תדע לא להיעלב במקרה הזה.

    כשמזמינות אותי לחתונה, לא מזמינות אותי סתם "לשמוח בשמחתןם", אלא להיות חלק מטקס. יש לי תפקיד בטקס. הקהל שבא לחתונה הוא שחקן בהצגה, לא קהל סתם. אני לא רוצה למלא את התפקיד הזה (למשל של מימון החתונה, או מילוי האולם, או עדות) כי אני לא בעד חתונות.

    את החברות אפשר לבטא בהרבה דרכים אחרות: לעזור להןם לנקות ולסדר את הבית, להזמין אותןם לערב נעים של שיחה וסרט, לחבק, להקשיב, לחלוק…

    אגב, אם החברות היא הענין, אז למה זה לא עובד הפוך? למה בשם החברות אי אפשר לבקש התחשבות בי, ואי-הזמנה שלי לאירוע? או לפחות הבנה לאי-הגעתי, דוקא מתוך ערך החברות. האם חברה טובה לא יגיד משהו כמו: "אני מתחתן, ואני מבינה שאת לא תבוא בגלל אמונותיך. בגלל שאנחנו חברות אני לא נעלב, ומעודד אותך לפעול לפי דרכך". האם לא כך יש לנהוג בחברות?

  17. מעדיף פנייה כגבר, אבל לא באמת משנה.

    הפוליטיקה והחברות ארוגות זו בזו, ובכל סיטואציה בה יש התנגשות את צריכה לבחור באחד מהם.
    כואבת לי הבחירה הגורפת בפוליטיקה בנושא כזה.

    אני באמת לא מצליח למצוא הבדל מהותי בין טבעונות לבין ללכת לחתונה, אולי חוץ מזה שללכת לחתונה זה אקט נקודתי, ואילו טבעונות זה דרך חיים. נכון שאפשר להגיד שלא ללכת לאף חתונה זו דרך חיים, אבל מאחר וחתונה זה עניין נדיר, אז זה יתפס כאקט נקודתי, ולכן אישי (והרי מה שבאמת חשוב זה התפיסה, אחרת לא היה לנו את הדיון הזה).
    אבל זה כן נראה לי הבדל משמעותי… וכאן נגיע לנקודה האחרונה שהעלית:
    אם החברות אפשר לבקש התחשבות, ולכן אני מניח שחברות קרובים אכן יגידו את מה שציינת.
    הבעייה שלי היא שהפוסט הזה נקרא על ידי כ"אתם חייבות להתפשר".
    כי אם הייתי חבר טוב שלך, אז אחרי פוסט כזה היה לי קשה להגיד "תראה, ממש חשוב לי שתגיעי לחתונה שלי, והייתי רוצה שתבוא למרות שאני יודע את ההסתייגויות שלך"…

    ורציתי להוסיף דוגמא מהחיים שלי לסיטואציה דומה:
    לא מזמן הלכתי ברחוב והתבקשתי להצטרף למניין. בתור אתאיסט, סירבתי להצטרף למניין כי זה מפריע לי מוסרית (למרות שהובהר לי שאני לא חייב להיות מאמין כדי להצטרף, ושהם ממש צריכים עוד אדם למניין).
    כשנפטר אחד מקרובי משפחתי, התבקשתי להצטרף למניין לשם קריאת שמע. בעוד שעדיין לא רציתי להצטרף, והרגשתי שכופים עלי מנהג דתי שאין ביני ובינו כלום, הצטרפתי למניין – כדי לא לפגוע בקרובי משפחתי שביקשו ממני.
    בשאר השבעה השתדלתי לא להיות בחדר בשעה היעודה, ובימים שבהם היו מספיק אנשים "שכחו" להזמין אותי מתוך הבנה שההשתתפות לא נעימה לי, ופוגעת בעקרונותי.

    אז בעוד שהייתי יכול לנקוט בעמדה של "לעולם לא עוד" ולהצהיר שלא אשתתף במניין, לא אעשה זאת, כי בסיטואציות מסוימות אבחר להקריב את עקרון זה לטובת הרגשת האנשים המעורבים.
    אני לא מרגיש שזה מפחית מהזהות האתאיסטית שלי, ומהיכולת (העקרונית) שלי להתנגד ולהאבק בכפייה דתית. זה פשוט הכרה בזה שזה חלק של מכלול של שיקולים, שחברות הוא אחד מאוד חשוב בו.

  18. בטח, הנה: http://ponetium.wordpress.com/2012/05/24/army/
    ההתייחסות לחתונה היא בסוף הפוסט דווקא, חלק ניכר ממנו הוא על שטויות כמו שערות ברגליים, וזה. לא הכי מוצלח שלי, כפי שכבר אמרתי.

    בנוגע לחתונה וטפסת (אימוץ, צוואה וכדומה) – הבעיה היא שהחתונה מאפשרת לעשות את זה בשוונג, שלא לציין דברים כמו אפוטרופסות במקרה של מחלה וביקורים בבתי חולים, ותרומת איברים.
    הפנטזיה שלי לגבי חתונה זה לצוץ ברבנות, לנעול את עצמנו בחדר עם כמה נציגי רבנות ויהודים כשרים למהדרין מן המהדרין, ולהכריח אותם לצפות בכל חלק החתונה (טכנית, רק מה שמחוייב הלכתית, לא?) ולהפוך אותם לעדים בעל כורחם, ואז להחתים אותם על תעודת הנישואין. חשבתי גם אולי שהם יהיו נוכחים במשגל (נו, ואז זה יהיה ממש רשמי, כאשר זין ישים את החותמת שלו בתוך הנרתיק) אבל זה כבר יותר מידי הארדקור אפילו בשביל פנטזיה כמו שלי.

  19. קודם כל מגניב שפחות כועס🙂
    שנית, נראה שהפכנו את הדיון לדיון במידתיות. כלומר, חוסר ההסכמה הוא לא על העיקרון אלא על הנסיבות בהן ראוי להתפשר על עקרונות למען חברות. זו מחלוקת הרבהפחות קשה ואותי היא פחות מענינת גם, כי אין לי קריטריון ברור לזה. תלוי בעיקר בהרגשה.

    פונטיום, תודה על הקישור! הפניית תשומת לב לביגוד ולהופעה מאד חשובה וגם בהקשר של הדיון הזה. בנוגע לזכויות שחתונה גאה בישראל מעניקה, אני שבה ומצין שככל הידוע לי, ותקנו אותי אם אני טועה, חתונה גאה אינה מעניקה זכויות בישראל ממילא. מישהו יודעת אחרת?

  20. פינגבק: כותרות לרגע « האחות הגדולה

  21. יקרה, אני מסכימה עם הרבה ממה שאת אומרת, ו- למרות שממש לא משנה אם זו דעתי – בחירה לגיטימית בעיני לא לבוא. במקביל, אני רוצה לציין שמכיוון אחר אני לא אוהבת את המשמעות החברתיתפוליטית של מה שאת אומרת.

    יש מגמה מאד חזקה – שאולי מתגברת אם כי אולי לא – בקהילות (קהילות?) הקווירית, של האחדה ומישטור הדדי ועצמי. אין לך מה לחפש בקהילה הזאת אם את לא נלחמת בשיניים להיות הכי קווירי וצודקת ומודעת וחכמה, יותר מאנשים אחרים (לרוב, אצלך אני לא כל כך חווה את זה ככה, ולכן רואה בך חברה) – במידה שיותר ממושטרת לי כבר מהרבה קהילות שהן יותר מיינסטרים, במידה שמזכירה לי חבורות גברים סיסג'נדרים סטרייטים שהיסטריים על מי הכי גבר ועל לוודא שכולם יודעים שכולם גברים. אולי זה מחובר לכך שהקהילה לא במיוחד מחבבת נשיות.

    להוקיע חתונות של אנשים, וגם לסווג את הבחירה הזו כ"רגילה", כאילו זה לא פי אלף מורכב יותר, נשמע לי כחלק מאותה מגמה ממשטרת שלפיה הקהילה הקווירית צריכה להיות זהה לעצמה בכל עת, ואסור לך לשחק אם את לא מתאימה בדיוק. (אני עדיין לא בטוחה אם יש אנשים שמתאימים בדיוק, אבל ברור לי שאני לא, אפילו ולו מאיך שהגוף שלי נראה)

    גם הדיכוטומיה בין מי שעובדת בבית לבין סופרת מהפכנית היא מוזרה. אני באופן חלקי שני הדברים האלה, וגם יש לי חלקים אחרים…
    ואגב – חלקים מזה הם ממש לא מבחירה "חופשית", אלא מהכרח כלכלי. אני חושבת שבתוך המגבלות הממש מחורבנות, אני מתמודדת היטב, ושמחה בעצמי. אבל פרצופי "עקרות בית זה לא מגניב"? ברצינות. זה כמו להגיד לנשים מוחלשות – בין אם טוב להן או לא – שהן לא פמיניסטיות מפני שייצוגים של נשים חזקות הם פמיניסטיים.
    ואני יכולה גם לראות דרכים שבהן להיות מישהי שעובדת בבית יכול להיות חלום.

    זה מזכיר לי, מהכיוון השני, אנשים שמטיפים נגד בדסמ וכאלה. נחווה לי נורא מתנשא (אם כי לא כל כך אכפת לי :)) לסווג לי את הבחירות – מכאן כתודעה כוזבת, משם כאליטיזם פריווילגי, מכאן בטענה שאני לא מבינה איך סקס אמיתי אמור להיות ומשם כי אני כביכול טרנסית אמיתית בארון. שלא לדבר על כך שאני סטרייטית סיסג'נדרית, ושאני בוחרת להיות שמנה כי אני רוצה את הפריווילגיות שאיתן זה מגיע.

    בקייצור – מצד אחד אני מזדהה במידה מסויימת עם הבחירה והאמירות שלך, ומצד שני בא לי דווקא עכשיו להתחתן, וגם לעשות את זה הכי מצוייץ ויקר וברצינות – נמאס לי שאומרים לי איך אני אמורה לא להתנהג! שלא לדבר על מה אני אמורה לא לרצות, לא לחשוב, ממה אני אמורה לא להנות בשביל להיות קווירית טובה – פאק, זה לא היה אמור להיות פעם מקום של *פתיחת* אפשרויות ושל יציריות?!

    אבל יכול להיות שזה סתם בגלל שמסביבי אף אחת לא מתחתנת, אז זה לא מרגיש לי כמו טרנד.

  22. ואגב, לגבי מאמרים בנושאים קרובים בעברית – גם אני פרסמתי לפני עידן עידנים רשומה (לא באינטרנט) על נושא קרוב, אפילו כנרת להד כותבת על רווקות כצורת חיים. ודפנה הקר (המהממת), אם זכור לי, כתבה על ההיבטים המשפטיים מבחינת זכויות.

  23. ליטל אהוב,
    ודאי שמשנה מה דעתך ואני לוקחת ללב את נקודת המבט שלך על הדברים שלי.

    מגמת המישטור בקהילה הקוירית היא משהו שאני שומעת עליו מעוד אנשות, ונשמע לי הגיוני שעלול לקרות בקהילה מאד מיעוטנית, קטנה, מותקפת וכו'. יכול להיות שזה משהו מאצ'ואיסטי כמו שאתה כותבת, ויכול להיות שלא (ראיתי דברים דומים בתנועות פמיניסטיות תחת הכותרת הלא נאמרת "מי יותר פמיניסטית"). אשמח שנדבר על הנושא בקבוצות שלנו כי נראה שרבות מאיתנו מרגישות לא טוב בגלל זה. אני גם אבדוק את עצמי עד כמה אני חלק מזה, ותודה על ההצבעה בכיוון.

    בניגוד לחלק מהחברות שלי, אני כן חושבת שיש לקויריות גבולות ויש דברים שהם פחות קוירים בעיני. הפוסט הזה נכתב קצת מזמן, במצברוח עצבני, ולכן לא פירסמתי אותו אז. קראתי אותו המון, שיניתי מעט מאד, לאחרונה עברתי עליו שוב והחלטתי כן לפרסם, כי נקודת המבט הזו נראתה לי חשובה לדיון. יכול להיות שזה תורם ליצירה של "אין ואאוט" קוירים, ויכול להיות שזה מחיר כבד לשלם. אני אחשוב על זה.

    האם הפוסט אכן מוקיע חתונות של אנשים? זה מדאיג אותי שאת קורא את הפוסט ככה, ושולח אותי לקרוא אותו שוב. הכונה שלי היא לא להוקיע, אלא להצביע על הצדדים הבעיתיים בבחירה הזו, ולהסביר למה אני לא אשתתף בה. אבל הרבה פעמים כשאת מרחיקה את הגוף שלך ממשהו (טבעונות למשל) זה מתפרש כהוקעה שלו…

    אתה צודקת לגמרי בענין הסיווג כרגילה. אכן ישנן חתונות מאד לא רגילות, שהמורכבות בהן מאד מענגת ומושכת חוטים מהשטיח ההטרונורמטיבי. יוצא לי הרבה להזכיר את זה בתגובות (יאללה, פעם אחרונה ודי:) בקרוב אעלה לכאן ראיון מענין עם מישהי שדוקא התחתנה באופן מאד יצירתי. בהחלט אפשר, ואולי לא עשיתי לזה מספיק מקום בפוסט.

    ברור שאין שום אנשות שמתאימים בדיוק לאידאל כלשהו, כולל הקוירי. ועם זאת ברור שיש דרגות שונות של שיכות וגם הקהילה הקוירית מחלקת אותן באופן לא שוה, גם ע"פ קריטריונים גופניים, וזה גרוע ממש.

    אני לא עושה דיכוטומיה בין כתיבת סיפרות מהפכנית לטיפול בבית – אנחנו דוקא אומרות אותו דבר בדיוק פה: זה לא פחות פמיניסטי להיות עקרת בית, אבל צריך לשאול האם האפשרויות פתוחות מספיק או שרבות מוצאות את עצמן בוחרות בלהיות עקרת בית פשוט מחוסר ברירה? זה לא אומר שזה פחות פמיניסטי, זה אומר שיש לחץ בכיוון, ואני חושבת שיש לחץ בכיוון של חתונות. לחץ להשתיך, ולאו דוקא לקהילה הקוירית, אלא לקהילה הלאומית.

    תודה על ההפניה למאמרים – מקוה שעוזר לפרשדונה ואנסה בעצמי להגיע ולקרוא – אם יש משהו שאת כתבת בנושא – עוד יותר מסקרן!

  24. היי יקירה {}

    גם לדעתי בהחלט יש מקום לפוסט הזה, ונאי שמחה שכתבת אותו. ממש.
    הוא מעניין, הוא מאיר מקומות שבהם לרב לא נוגעים, והוא גם מביא נקודת מבט שצריך להביא.
    ואני גם סתם אוהבת לקרוא אותך. את כותבת מדהים ואת מעניינת.
    לא רציתי להצאת נגד פרסום הפוסט, או משהו כזה.
    בכלל, אני מרגיש שכדאי אולי, לפחות מאיפה שאני נמצא, לפתוח יותר, להרגיע, לחבק אותנו (כל המוזרות האלה) ולהגיד – היי, אנחנו חברות ואנחנו לא מסכימות אחת עם השניה וזה מגניב גם… לכן אהבתי כל כך את קבוצות ההומור שהיו לפני כמה חודשים. שם אפשר היה שלא להסכים – ובצעקות – ועדיין זה היה (לי) כיף.

    וכן, את צודקת, זה קורה גם במרחבים פמיניסטיים, למשל בעניין הבדסמ, אבל גם בעוד המון המון דברים. שם אני מרגישה שאני יכולה לפעול מול זה הרבה הרבה יותר, אני מוצאת שם אנשים שהרבה יותר מוכנות להקשיב, לקבל בסוף שוני או לפחות להתמודד איתו (למרות שממש ברור שלא כולן), אבל יכול להיות שזה כך בגלל איפה שאני נמצאת.

    לגבי חתונות, נראה לי שיכול גם להיות בזה אלמנט של… כמו שחסרה לי דרך להביע את המגדר שלי, להנכיח אותו בעולם. אז ככה, רק לגבי מערכת יחסים. לפעמים אני רוצה להצהיר משהו מאד בקול רם, שאנשים יפסיקו לשאול אותי לגביו. זה בהחלט חברתי, אבל לא בהכרח בשביל לקבל אישור חברתי (אם כי זה לא פסול בעיני מכל הבחינות). אני יכולה לרצות להכריח את החברה לראות, אני יכולה לרצות לפחות להכריח את החברה להבין שאני שם, שאולי זה יתחיל איזה שינוי בתפיסה, וזה מתבטא למשל בלהפסיק לשאול אותי כל פעם מחדש. כי אנשים שואלים, ולא ממקום טוב שמפרגן לשינויים באנשים. את מכירה את זה בטח מ"נו, את עדיין טבעונית?", וכאלה. אבל זה על הרבה דברים לא נורמטיביים. "את עדיין עם כל הדברים האלה של המגדר?", "פעם שעברה שנפגשנו היית מאד לא סגורה על עצמך, בטח התבגרת מאז" וכאלה. אז אני יכולה להתחבר אל מקום של לרצות לעלות על כיסא ולצרוח בצורה שלא תשאיר מקום לספק – "כן, אנחנו ביחד!", למשל.

    ואת צודקת, באמת אמרת הרבה מהדברים האלה.ואם דעתי משנה לך, דעי שבעיני את מהממת 3>
    אני גם מאד אוהבת את האופן שבו את מנהלת שיח.

    לגבי מאמרים, יש גם מאמר של חנה נווה על מיתוס המשפחה המאושרת בספרות, "לב הבית, לב האור". יש לי אותו, אם את רוצה.

    שלי ארוז איפשהו בעותק מנייר אמיתי🙂

  25. עצוב לראות אנשים חושבים עם ראייה כל כך שטחית ומקומית,הרי המוסד הזה (הנישואין) לא הומצא היום ולא של החברה המערבית החולה והפרמיטיבית,הם פשוט לא יודעים איך לעשות את זה ומחרבנים הכל (כמו בכל דבר),ולכן הצורך והייעוד המהותי לא משתנה גם כשהלה"טביות עושות את הבדיחה הזאת שהן עושות כאילו שזה עושה משהו (מעבר להתרגשות המדומה והטקסיות הריקה) אבל הצורך קיים בתוך כל אדם באופן מהותי ושום נטיה לא תשנה את זה.

  26. רשומה מאוד מענינת. גם הדיון שאחריה מרתק. כבוד והערכה לך -יוסףה.

    תמיד הייתי מאוד מסוכסכת באמביוולנטיות בענין הזה של החתונה.
    המון דברים שמושרשים בתרבות, ובפרט בתרבות הישראלית בעסקי החתונות הפריעו לי. אבל אף פעם לא נתתי שמות לתחושה האמורפית זהו. הרשומה והדיון כאן הועילו בעניין זה.

    נקודה שלא נידונה כאן הוא: מוסד הנשואין המקובל, והחתונה כטקס המקודד הנחות יסוד שיש לגשת אליהן כאנתרופולוגים.
    מנהגים האמורים להוביל לקונפורמיות חברתית ולהעמקת הלכידות של השבט/לאום/קבוצה חברתית.
    מנהגים וציפיות שמושרשים ולא מדוברים אבל מובילים את חברי הקבוצה לצעוד בתלם ולקבל על עצמם את מערכת הערכים השלטת שמקדמת את המסורת הקיימת ואת בעלי הכח שמשכבר הימים.

    למעשה נראה לי שזה בדיוק מה שאמרת ברשומה. רק במילים אחרות.
    ובגלל שמוסד הנשואין והחתונה עצמה משרתים את המסורתיות ואת בעלי הכח – בגלל זה בדיוק אמרת שלא תלך יותר לחתונות.

    היר היר… (עכשיו יש לי גם תרוץ אידאולוגי שלא להשתתף בחתונות! עד עכשיו זה היה פשוט בגלל שאני מאוד לא נהנית בארועים כאלה. וגם אני ענייה ואין לי כסף [לשלם על המנה**] למתנה {**עוד מנהג ישראלי מעצבן})

  27. יובל, "הצורך קיים בתוך כל אדם באופן מהותי"? הצורך למה, לחתונה? אשמח להסבר.

    עידנה, תודה. שמחתי שזה עזר. הנה פוסט חדש בבלוג המצוין "סגול-ורוד" שמפרט אפילו עוד יותר על התפקוד של נישואין במערכות הטרו נורמטיביות ולהט"ביות: http://bidyke.wordpress.com/2012/10/31/%D7%9C%D7%90-%D7%9C%D7%A9%D7%95%D7%95%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%9C%D7%90-%D7%9C%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9D/

  28. קודם כל, רק אציין שכרגע גיליתי את הבלוג הזה והתמכרתי. מדהים סוף סוף למצוא תכנים כאלה בעברית. אז תודה.
    ולגבי חתונות.. אני לא תומכת נלהבת של מוסד החתונות. לא של טקסי החתונה, לא של הארוע עצמו ולא של התעשייה המנצלת שנבנתה סביב חתונות. ועדיין.
    אני מוצאת את עצמי, מאוהבת, רוצה להתחתן. לא בשביל לגיטמציה, או בירוקרטיה, חלומות של נצח (יא רייט) או בטחון שקרי שעכשיו שיש חתונה אז לא ניפרד. אני רוצה להתחתן כי אני רוצה לעמוד בגג העולם שכולם ישמעו ולצעוק בכל הכוח – אני אוהבת אותך. אני שלך. (ואני כבר לא מפחדת לאהוב ולאהב) עם תוספת כיף של לשמוע את זה נאמר לי חזרה.

    פוליטיקה משפחתית, יחסי כוח, צורך להוכיח, אשליית ההבטחות שלא יכולות להתקיים, מונוגמיה כפוייה ושמלות לנשים שלא אמורות לזוז בכוחות עצמן….

    כמו שלרגעים בו נפלו עלי טילים הפסקתי להיות שוחרת שלום, אוהבת אדם ושמאלנית, ככה כשאני אוהבת- אידיאולוגיה, פוליטיקה, ותחושות אנטי ממסדיות- יוצאים מהחלון. אני פשוט רוצה להתחתן איתו, ואני אעשה את זה. בדוק-מרטינס וג'ינס (כי יש גבול).

  29. הי Chappleos ותודה רבה!

    הנקודה שמרתקת אותי בדברים שלך – ובספרים של אווה אילוז גם – זה הקישור בין הפוליטיקה לרגשות. הניתוח הסוציולוגי שלה על איך הרגשות (בעיקר אהבה) מובנים בגוף כחלק מהמערכת הכלכלית-פוליטית מאיר מחדש את "האישי הוא הפוליטי" וכך, לדעתי, גם בענין החתונות, הפחד מטילים, ייצור תינוקות וכו'

    משפט המפתח שנשאר לי בראש הוא: הגוף הוא נקודת המפגש של הרגש עם החברה (או משהו דומה לזה, לא ציטוט מדויק). כי רגשות הם חוויה גופנית, והתרבות פועלת על הגופים שלנו, ואף מייצרת ומכוננת אותם.

    הבעיה היא שאידיאולוגיה ופוליטיקה אף פעם לא יוצאות מהחלון, בעיקר לא כשאת מאוהבת או פוחדת – הן חלק בלתי נפרד מאהבה, פחד ושאר הרגשות "שלנו". זה לא אומר שצריך תמיד לפעול נגדן, ולנסות לעשות דווקא, אבל צריך להיות ערות לכך שאין זירה (בעיקר לא זירה גופנית) שמנותקת מפוליטיקה.

    מענין אותי מה הנעליים המסוימות והג'ינס אומריםות עבורך בחתונה הדמיונית שתיארת?

  30. יש לי שאלה היפוטתית. בתור אדם שמזעזע מרעיון המדינה עד כדי כך שאפילו השתתפות בחתונה מצמררת את עורה העדין, את נוטה להפגין הזדהות די עקבית עם מאבק אלים (ודתי, מאד דתי) של מדינות אחרות, ושלא תבין אותי לא נכון, גם אני חושבת שהכיבוש הוא פשע, אבל כבוגד מספר אחת ברעיון המדינה, אתה לא אמורה לומר "פאק אתכם ואת המריבות המפגרות שלכם, בוא פשוט נהיה חברים ונפסיק עם כל השטח כבוש פה שטח כבוש שם"?

  31. יוס, הפוסט הזה לא מפסיק לרגע להיות מהמם ולא מפסיק לרגע להיות רלוונטי. הוא מקום להתנחם בו ולחגוג בו מחשבות של ממש, מול… העולם, שנשוי חזק מדיי לקדושת החתונות/הזוגיות האחידה והמתקפת

    אז תודה.

    יוסי, את רוצה לא להתחתן איתי?

    • לא בטוחה שאוותר לך על העוגה🙂

      בעיקר כשאני ממשיכה לחזור ולחזור לטקסט הנהדר הזה ולהשתמש בו מול אחרות, עד עצם היום הזה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s